לכל איש יש נר: הדור השלישי מעצב את הזיכרון
תום לוי ספג ביקורת צולבת. עפרי צנג עייפה מזכרון השואה המלווה אותה מאז ילדותה, וטל צוריאל התקשתה להיכנס לפרויקט הטעון. מה שהחל כפרויקט נרות נשמה בבית ספר לעיצוב, הפך להתמודדות הדור השלישי עם הזיכרונות האישיים
אלפי נרות נשמה יודלקו ביממה הקרובה לזכר הנספים בשואה, וכולם (או כמעט כולם) ייראו אותו דבר: קופסת פח עגולה, המכילה שעווה לבנה ובראשה פתיל. סטונדטים מהמחלקה לעיצוב תעשייתי במכון הטכנולוגי חולון התבקשו לצאת מקופסת הפח, ולעצב מחדש את נרות הזיכרון - ומצאו עצמם מטביעים בשעווה החמה את חוויית הדור השלישי.
<< הכל על העולם היהודי - גם בפייסבוק שלנו. כנסו >>
"פניתי לסבתי ושאלתי אותה איך היא הייתה רוצה שהבן שלי יזכור את מה שעברה?" מספר תום לוי, סטודנט במחלקה, שהנר שלו "אובדן ערכים", זכה במקום השני בתחרות הנרות. "האם היא רוצה שיזכור את הסבל והזוועות שנגרמו ליהודים? או שיזכור שהוא צריך לעמוד על המשמר, ולא לאבד את ערכיו?"
האחריות - גם על הקורבן
סבתו של תום לוי, אלפרדה פדובה, נולדה בפטאו שבפולין ב-1929. היא שרדה את מחנות הריכוז, ובהם אושוויץ, ולקראת סוף המלחמה נמלטה יחד עם אמה מהרכבת, והסתתרה ביערות. כשעלתה לארץ הפכה לכימאית, גידלה שני בנים ושישה נכדים.
"הנר שלי לא מדבר על הסבל של העם היהודי, אלא מבטא את הרעיון כי האחריות על גורל האנושות מוטלת גם עלינו", מספר לוי. לדבריו, הנר שלו עורר התנגדות לא מעטה, מצד המרצים והסטודנטים כאחד. "בנר שלי, לא רציתי להתמקד באופן המוכר של זיכרון השואה, אני מעדיף לראות את הטראומה כמצע לגדילה ולהתפתחות. אני מטיל את האחריות לאיבוד צלם האנוש גם על הקורבן – גם אנחנו צריכים ללמוד לקח. זה שינוי תפיסתי, וההתנגדות לזה הייתה טבעית".
אבל מול הביקורת, דווקא סבתו של לוי חיזקה אותו. "היא אמרה שהיא מעדיפה שבני יזכור שאסור לאבד צלם אנוש, שיזכור שרק הוא יכול לשמור על הערכים האנושיים שלו, ושיידע שזוהי חובתו".
בידיי לוי, הפך נר הנשמה הסטנדרטי לשישה דפי נייר, שעליהם מודפסים שישה ערכים שאבדו בשואה. "הדפים טבולים בשעווה וכרוכים לחוברת. בגב כל אחד מהם מוצמדת לוחית מתכת שעליה חרוט שם הערך שאבד ותאריך התפוגה שלה". התאריך הזה, לשיטתו של לוי, הוא זה של ליל הבדולח, ה-9.11.1938.
"כשהמשתמש תולש דף מהמחברת, מקפל אותו לפי הסימונים ומדליק אותו - הנר בוער כשתי דקות, ואז כשהנייר מתכלה, נשארת רק הלוחית עם הערך", מסביר לוי. "גם היום וגם בעתיד עלינו לעמוד על המשמר, ולוודא שלא נאבד את הערכים שהופכים אותנו לאנושיים. הנר ממחיש, בבערת הדף, את מה שאבד בשואה, ומשאיר את המשתמש עם הערך בלבד - אבל לערך הכתוב אין שום משמעות, בלי האדם שיתן לו אותה". ולוי מוסיף: "ההנחה היא שאם היה לגרמנים היה נר כזה בבית, הם לא היו מאפשרים לדבר כזה לקרות".
"סבתא שלי בנתה קריירה מהשואה"
גם סבתה של עפרי צנג (25) היא ניצולת שואה שחייתה בגטו לודז', ולאחר מכן הגיעה לאושוויץ. לדברי עפרי, סבתה מקדישה הרבה מזמנה להרצאות על חוויית השואה שלה. לדעתה של עפרי צנג, יותר מדי.
"סבתא שלי מרצה בבתי ספר ונוסעת למסעות לפולין למשלחות", צנג אומרת. "אני הייתי איתה בטקס לוחמי הגטאות כשהייתי בת 16, וגם השנה היא תשתתף בו, יחד עם אמא שלי ואחי. היא ייצגה את ישראל בטקס לשיחרור אושוויץ והיא מאוד פעילה ונמרצת. היא מתבטאת טוב מול קהל, יש לה חיבור טוב עם בני נוער, והרבה פעמים היא מקבלת מכתבים על העדויות שהיא נותנת. ב-20 שנים האחרונות היא מרבה לחלוק את הסיפור שלה, וסביב זה היא בנתה קריירה".
לדבריה, סוגיית השואה בביתה מאוד מורגשת וטעונה. "בימים אלה מתכננת המשפחה שלי להקים אתר לסבתא שלי, עם תרגום הספר שלה לאנגלית וגם להרכיב עץ משפחה גדול", כך צנג. "יש אצלנו המון פעילות סביב השואה. מצד אחד, מה שסבתי עושה מאוד יפה ונכון וראוי, אך מצד שני, לגדול בתוך הדבר הזה, כשבכל ארוחת ערב יש סיפור על השואה, זה קצת יותר מדי בשבילי".
את הביקורת כלפי תיעוד הזיכרון, מפנה עופרי כלפי כלל החברה הישראלית: "בשביל אנשים היום - יום השואה זה הטקס בבית הספר, עם הבריסטול השחור והאותיות הצהובות, שבו מספרים את אותם סיפורים, מקריאים את אותם טקסטים ושרים אותם שירים.
"אתה מקבל משהו מוכן, ואין לך מקום להטיל ספק או לערער על זה. מעטים האנשים שמנסים להבין מה קרה, ורובם מקבלים את הסיפורים כמשהו מובן מאליו, וככה הם זוכרים את השואה. כשבני נוער פוגשים את סבתא שלי, היא הופכת להיות הזיכרון שלהם את השואה – כלומר, סיפור המשפחה שלי הופך להיות חלק מהנרטיב על השואה.
"אני יודעת שזה מאוד ציני מצדי, לבטל את העשייה של סבתי, ואני כן רואה בה חשיבות רבה. וברור לי שגם בשבילה זה חלק מתהליך ההחלמה, אבל עבורי זה הפך ליותר מדי. אני מתייחסת לנושא הזה בכובד ראש, אבל יש לי גם מקום להעביר ביקורת".
בנר שלה, החליטה עופרי לצאת נגד ההאחדה וההכתבה מראש של זיכרון השואה. "רציתי שלא כל הנרות ייראו אותו דבר. בעולם התעשייה, כל המוצרים צריכים לצאת זהים, ואם יש חלק פגום - במקרה הטוב ממחזרים אותו. המטרה שלי הייתה לתת לנר לצאת מגבולות התבנית שלו, שיכיל גם את הסטייה מהצורה המיועדת".
איך סבתא שלך הגיבה ליצירה שעשית?
"היא לא ראתה את זה. המשפחה שלי לא כל כך מבינה מה אני עושה בבית ספר לעיצוב, וזה דורש הרבה מאמץ להסביר למישהו שהוא לא מהתחום, מה הוביל אותי אל היצירה".
לפצוע את הפחית
"היה לי מאוד קשה להיכנס לפרויקט הזה", מספרת טל צוריאל. "השואה היא נושא מאוד טעון אצלנו בבית. אנחנו משפחה מאוד קטנה - רק אמא שלי ואחיה - אנחנו תמיד חושבים מה היה קורה אם היה כל האחים והדודים היו נשארים בחיים".
יהושע צימרמן ז"ל, סבה של צוריאל, הוא היחיד מבין תשעת אחיו ששרד את השואה. סבתה יולנדה צימרמן ז"ל, הייתה רווקה בת 28 כשנלקחה יחד עם כל משפחתה לאושוויץ. "מכיוון שלא היו לה ילדים, היא לא הלכה להשמדה. היא שרדה עשרה חודשים באושוויץ, וסיימה את המלחמה כשהיא שוקלת 35 קילו וחולה בשחפת", מספרת צוריאל.
לדבריה, עיצוב נרות הזיכרון לא היה מורכב רק עבורה. "כשהציגו לנו את הנושא, הכיתה הייתה מאוד נסערת. אנחנו בדרך כלל מתבקשים לעצב ידית או מפצח אגוזים, נרות הזיכרון והעיסוק בשואה באמת נגעו בהרבה אנשים.
"בשבועיים הראשונים, בכל שיעור היה בכי בכיתה, כי אנשי חפרו בעבר ובפצעים שלהם, וזה ממש לא שגרתי בבית ספר לעיצוב", היא אומרת. "רק בישראל, יכול להיות פרוייקט כזה. אמנם כולנו רוצים לטוס לחו"ל, במסגרת חילופי סטודנטים, אבל רק בארץ יש את האווירה הזו, ואני חושבת שיש לנו פריבלגיה גדולה להתעסק בזה. מדובר בחלק מאוד משמעותי ואכזרי בתרבות הישראלית והיהודית".
במסגרת הפרוייקט בחרה צוריאל לבחון את התנהלותם של אלה שמדליקים נרות נשמה ביום השואה, ומה תפקיד הנר בחגים ובטקסים היהודיים בכלל. "לנרות חנוכה יש שירים וטקסים, כשמדליקים נרות שבת אומרים ברכה, מעבירים ידיים מעל הנרות ומכסים את הראש - הנר הוא חלק גדול בתרבות היהודית, אבל ביום השואה אין שום טקס ששייך לנר", אומרת צוריאל.
"קונים נר בשקל וחצי, שנמצא בפחית שנושאת בדרך כלל פרסומות לחברת נרות, זה מאוד לא אישי. אותו נר יכול לשמש ליום כיפורים או לזכר סבא שנפטר - מדליקים אותו, ואחרי 24 שעות זורקים לפח, בלי שום סנטימנטים".
צוריאל שאבה את ההשראה לנר שלה, מתהליך ההשמדה המתועש של יהודי אירופה. "הרצח ההמוני היה מאוד תעשייתי:
הייתה תחנת מיון, ואחר כך תחנת ניקוי, ואחר כך כליאה, הרג ושריפה. הכל היה קר ומתוכנן. זו הייתה נקודת המוצא שלי בפרוייקט הזה".
צוריאל עיצבה מעין מלקחיים, האוחזים בפחית הסטנדרטית של נר הנשמה ומנקבים אותה. "הלחץ של המלקחיים מועך את הפחית, ומקשה על המדליק להדליק את הנר. כשמדליקים אותו, הנקבים יוצרים שש אלומות אור בצורת מגן דוד מסביב לפחית עצמה. כך שהפעולה המאוד אלימה של פציעת הפח, יוצרת מראה רך של אלומות אור רכות ורועדות".
- תערוכת "נר זוכר'" של המחלקה לעיצוב תעשייתי ב-HIT המכון הטכנולוגי חולון, בשיתוף עם עמותת "מחוברים לשואה", מוצגת בימים אלו בגלריה "ויטרינה" בפקולטה לעיצוב HIT.
לפנייה לכתב/ת 
