אריה צוק ז"ל: הכול חשך. במקום שעמדתי נפלתי

מרס 1982

היית דוהר על הטרקטור האדום בדרכי העפר של בית חנן כמו אין מחר, לבוש סרבל כוורנים לבן.

נעמדנו על גבעה, הפרחים נראו כאילו עמדו לפרוץ מתוך כבלי הצמחים שלהם בלהט החיוניות של האביב. מסביב היו פזורות הכוורות שלנו. התבוננו במלכה הצעירה, יוצאת לראשונה בחייה מחוץ לפתח הכוורת כמהססת, ואז עפה כחץ שלוח, מסתחררת מעלה-מעלה. מסע כלולותיה.

וכל הזכרים, שזו ההזדמנות היחידה בחייהם להזדווג, ורק אחד מהם יזכה, אצים טסים בעקבותיה.

וגם אותו אחד שיגביה עוף יותר מכולם ויזכה להזדווג איתה, תיעקר תחתית בטנו במהלך ההזדווגות, והוא ימות.

קסם הבריאה, והמוות, משולבים באקט אחד מהפנט.

מהי אותה שלמות ההוויה וממנה המעשה, שבה המוות אינו איזושהי תקלה עצובה?

אריה צוק ז"ל. לא עשיתי כל שניתן לנסות לשמור אותך בין החיים

"הנשגב", אוגוסט 1897

פריצות דרך מהותיות במדע ובטכנולוגיה היוו כר לתחושה שהנה הנה עומד האדם להשתחרר מכבלי צרכי ההתמודדות שלו עם הטבע, ושחר חדש בתולדות האנושות עומד להפציע.

סערת רגשות ורוח קסומה זו הם שהדביקו לרעיון הציוני את הכנפיים למשפט "אם תרצו אין זו אגדה", כפי שהגו אותו הרצל וחבריו במרפסת על שפת הנהר בשווייץ.

ספק אם האנשים שהיו שותפים לשעותיה הראשונות של האמירה הבינו שיש בה יותר חורים מכפי שההיגיון מרשה. ובעיקר מהי ה"זו" שהיא אגדה, ויש להתאמץ בגינה? וכמה יש לרצות, והאם לרצות יספיק? ומה יאמרו אחרים, האם יפריעו ויעמדו בדרכו של הרצון, וכמה? וכמה תקלות תהיינה בדרך שכאגדה היא גם תהיה מציאות?

ויחד עם זאת היה קסם שהילך באמירה הזו, בחזקת הנה דבר טוב ונעלה ממה שאנחנו יודעים, והוא מפיח בנו תקווה לדבר מה גדול מהמציאות שאנו מכירים, ואנחנו כמהים אליו, וגם פועלים בשמו. ובמשך שנים אנשים הטו כתף, וחברו, והלכו בדרך שהלכה ונפרשה לרגליהם מבלי שהייתה שם קודם.

והיה בכך משהו נשגב.

"הדרך", 29 בנובמבר 1947

גם אם לא שלם, היה זה קסם שהוביל אלפים למאמץ על אנושי כמעט. עתה נוסף לו מימד ממשי. אויב חיצוני, הערבים, מאיימים לסתום הגולל על אותו מהלך, ועל קיומנו ממש. לכך יש תשובה. יש להתאמץ מעל כל דבר, ומכל הלב.

ונבנה אפוס של גבורה, של אומץ, של צבא, של התנדבות, של חברותא, של הקרבה. והוא, מתוך עצמו, יצר דרך שבה הלכו כל מי שהיה שותף ללחימה על הקיום ועל החלום.

וכל מי שהלך בה יודע למה הכוונה. ואלה שנפלו בה קידשו הדרך, עד שעמדה היא בפני עצמה, במנותק מהשאלה "לאן מובילה הדרך".

7 ביוני, 1982, בוקר

זה כמה שנים שאנחנו עושים מילואים בגדוד שהקמנו. שלשום עוד היית אזרח בבית בבית-חנן. אתמול, שבת, התגייסנו ופרצה המלחמה. חלק אחד של הגדוד הוטס במסוקים לאזור צור. אנחנו מובילים את הטור הרכוב של האוגדה, דרך ההרים שמסביב לצור, לחבור לכוחות שהוטסו ולהמשיך, לביירות.

לבנון היא ארץ יפה. ומארה עליה.

עברנו באחד הכפרים, נדמה לי שקראו לו קבריחה. הכפריים קיבלו אותנו בזריקת אורז, מחווה שנתפסה בעינינו, עד אתמול אזרחים, כברכה כלשהי.

למקום הגיע התאג"ד לטיפול. הפקודה להמשיך להוביל את הטור הייתה ברורה. המ"פ נמרוד וצוותו נשארו איתכם הפצועים ועם התאג"ד מאחור, אחראים לפנותכם, ואנחנו המשכנו.

עד היום אני יודע היכן נמצאות הכליות בגוף האדם, בהיזכרי בכאב באותה נקודת זמן שבה לבי אמר לי לגשת לראות מה איתך, והפקודה להמשיך קדימה במשימה גברה, והכתיבה לי ללכת. לא נפרדתי ממך. נכשלתי לשמוע קולי עצמי. 

12 ביוני 1982

בשעה שתיים צריכה להיכנס הפסקת אש עם הסורים. עשרים דקות לפני כן אנחנו נוסעים בכביש החוף בדרך לבירות, כשמטח פצצות נוחת עלינו, משמאלנו הים, מימינו המדרון. ירדנו מהג'יפ, למצוא מחסה. וזה נמצא לנו במסתתה של מצבות לקברים סמוכה לכביש, והסתתרנו מתחת למצבות עד שתיפסק ההפגזה.

(צילום: ארכיון "ידיעות אחרונות")

שם מאחורי המצבות, הבנתי בבהירות את מטרות והגיון המלחמה בלבנון, הסורים, הפלסטינים, הלבנונים והנוצרים. כל המהלך. ובבת אחת גם הבנתי. אם יש עליך איום מיידי ומובהק שאין לך ברירה אלא להילחם על קיומך, צא והילחם.

ההליכה למלחמה מתוך שיקולים של תועלת, וחישובים כאלה ואחרים - פסה מהעולם. אם אין אתה יודע לאן תרצה להגיע, ויש לך רק דרך, סופך שתעשה מעשי סתם. ואחרים משלמים את המחיר.

7 ביוני 1982, צהריים

היום היה חם, והשיירה של האוגדה התפתלה מאחורינו בצירים הרריים. כל סיבוב היה מסוכן ועוין, ועדיין דרך ארוכה היה עלינו לעבור. למהר.

מדי זמן הייתי מדבר עם נמרוד ומתעדכן בפינוי הפצועים. ככל שנקף הזמן עלתה תחושת אי-נוחות, שמשהו לא כשורה.

כאן נכנס סיבוך לא צפוי. לא רק שהכוח שהה עמוק בתוך לבנון, נאסר על מסוקים להיכנס לגזרה, מחשש לירי והפלת מסוק בשטח לבנון. הזמן נקף והלחץ עלה, אחד הפצועים מצבו הידרדר והחמיר, ההמתנה בשטח הפכה ללחץ קשה. כל השיחות הקטועות בקשר, בעיקר חיפוש נואש אחר מסוק, יצרו תחושה קשה שאינני במקום שהייתי צריך להיות.

התחיל פינוי רכוב של הפצועים בתוך לבנון, ותחושת אין אונים קשה התלוותה למהלך, שנדמה שאין בו תוחלת. לקראת השעה שתיים לערך, עמדנו במורד הר הצופה את הים, בצלו של עץ. נמרוד הודיע לי במכשיר הקשר שהפינוי הסתיים, והם הצליחו לפנות הפצועים, רק שאחד הפצועים מת בדרך.

"מי", שאלתי.

"צוק", הוא אמר.

העולם חשך עליי, ובמקום שעמדתי שם נפלתי. אלף שאלות רצו במוחי באותו רגע. "הכיצד?" לא שיערתי שמצבו קשה כל-כך, איך לא הבנו ולא הצלחנו לחלצו? איך אבשר לפנינה אשתו, ומה יהיה על בתו בת השנה? כיצד למפקד אוגדה 91 היה מסוק באותו מקום וזמן, ובשבילך לא נמצא?

וכולן יחד הסתכמו לתחושה קשה של אזלת יד, כאב, ספקות נוקבים, ושאלות לא פתורות. לא עשיתי כל שניתן לנסות לשמור אותך בין החיים.

אבדן דרך.

החיים נמשכים גם בראי המוות.

צער אינו אור טוב להאיר בו דרך

אבל 31 שנים עברו

שוב אביב

ואם תשאל את חברך

שמצדם הזה של החיים,

הנשגב שחיפשנו - קיים

יש לעזוב את הדרך,

לטובת חדשה

בשביל להגיע אליו.

* סגן אריה צוק נולד ב-7 ביולי 1952 בחדרה לרבקה ושמואל,

* תחקיר והפקה: נעמה גיבורי