בבירקנאו, העיניים נשבעות כי שנית לעולם לא

מאות קצינים, נגדים, אנשי מילואים, משפחות שכולות וניצולי שואה צועדים על אדמת פולין ביומיים האחרונים. בראשם צועד ראש המטה הכללי של צה"ל, רב-אלוף בני גנץ. קומתו זקופה, מושכת אחרי קומתם של כל הצועדים אחריו. קול הדממה מופר ברחש הצעדים אך קול זעקת האדמה מהדהד גם מבעד לאוושת צעדינו.

חלפו שבעה עשורים ושדות הקטל של בירקנאו ואושוויץ לנגד העינים שלנו. האדמה אותה אדמה. המבנים אותם מבנים. גדרות התיל אותן גדרות. הר שיער האדם מאחורי מסך הזכוכית הוא אותו השיער שלפני שנים נגזז ונגזל יחד עם נפשם של רבבות רבבות אחינו ואחיותינו. גם מסילות הברזל - אותן מסילות.

תא"ל מרדכי. מאות לובשי מדי צה"ל וראשם מורם(צילום: דובר צה"ל)

אלא שהיום, בינות לשערים המקוללים, פורצים נחשולים נחשולים, מאות לובשי מדי צה"ל וראשם מורם, עוברים בכל ביתן. בכל מבנה. כורים אוזנם לכל מילה שנאמרת מפי מורי הדרך של יד ושם. מורי הנבוכים.

דע מה למעלה ממך. עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשייך בספר נכתבים. כך נכתב מעל ארון הקודש בבית הכנסת שברובע היהודי בקרקוב ואנחנו - עין רואה ואוזן שומעת, לא נותנים לאף מילה לחמוק מאיתנו גם כשלעתים ההבנה היא למעלה מאיתנו.

לפתע מצטלבים במשלחת נוספת. משרד המשפטים הישראלי צועד ובראשם ניצול בירקנאו. הוא לוחץ את ידיו של הרמטכ"ל ושואל "איפה היית אז?". אנו מרכינים ראשים. צמרמורת עוברת והפעם לא מפני שהקור מקפיא. שואלים גם את עצמנו. הלב מתרחב אל ההבנה שנהיה פה עוד הרבה יותר מ-70 שנים קדימה. שלא ניתן לשאלות האלו להישאל שנית.

גבורת ההולכים

פה על אדמת בירקנאו, אחרי 30 שנות שירות שמרביתן בשטח, אני מרגיש חדור שליחות וגאווה. נוכחות צה"ל כאן היום היא עדות לכך שמתוך האש, האפר והמלחמה, גדלנו והפכנו לאומה חזקה, לעם חזק ונחוש וההוכחות החותכות מהלכות סביבי ממש עכשיו.

מרגשים אותי מכולם דור מפקדינו העתידי הבולט בכל משלחת - צוערי בית הספר לקצינים, קורס חובלים, קורס טיס. מבט רענן וחדור שליחות ונתינה מלווה את רוך עיניהם המביטות כמו עיני בפני הזוועה. לא מאמינות כיצד ייתכן, ובאותה עת נשבעות כי שנית לעולם לא.

זה גם המקום בו נודדות המחשבות אל גבורת השורדים כאדם בצל הזוועות. אל גבורת הילד שנמלט מבין הגדרות עד אשר בנה ביתו בארץ ישראל. אל גבורת יושבי הגטאות. אל גבורת ההולכים שלא שבו.

ואל הגבורה בת ימינו. מימיני עוקף אותי בצעידה נועם גרשוני, פצוע צה"ל ממלחמת לבנון השנייה ואלוף אולימפי.

 קביו חורצים את שכבת השלג העבה עת הוא צועד לצידנו בלי לנוח לרגע. בלי לדלג על אף נקודה במסע. מסע חיים.

לצדו הורים שכולים, אוחזים בתמונת הבן שנפל בכיס מעילם, צועדים בגבורה את מסעו - מסע עקידה לאומי הנצרב בכאבם הפרטי, גבורה.

כשנמשיך ונצעד גם היום, הפעם במשלחת המובילה את מצעד החיים, נזעק בשתיקה את גבורת הנופלים, נוכיח בעמידה את איתנה את קיומנו הבלתי מעורער, נצדיע לעבר עם שבועת הווה ועתיד - מצעדנו עוד ירעים, אנחנו פה! (מתוך שיר הפרטיזנים).