חוזר עם שאלה: יהונתן אינדורסקי על "זמן פוניבז'"

שנים רבות אחרי שעזב את ישיבת פוניבז' בבני ברק, ביקש יהונתן אינדורסקי לשוב אליה - הפעם עם מצלמה. וכך, בסרטו הדוקומנטרי "זמן פוניבז'" הוא מביא תיעוד אינטימי מלב לבה של הישיבה היוקרתית, מציג על המסך מראות וקולות נדירים, וגם גילויי לב של האברכים והרבנים. לנו אולי הם נראים כמעט זהים בשחור לבן, אך זו בדיוק הסיבה בגלל החליט אינדורסקי לחשוף אותם בגוונים שונים.

במאים נוספים מספרים על סרטיהם ב-ynet :

• עידו הר על "ימי גיוס"
• יבגני רומן על "איגור ומסע העגורים"
• יריב הורוביץ על "רוק בקסבה"
• מיכאל מאיר על "עלטה"
• גור בנטביץ' על "לרדת מהעץ"
  

אז איך אינדורסקי חדר לתוך המרחבים החבויים של הישיבה? הרב כהנמן, ראש הישיבה, אישר לו לעשות כן לאחר שהשתכנע בכוונת הבמאי להעשיר את הדיון בנוגע לבני הישיבות, תוך כדי הצצה לחייהם. ואיך האברכים גיבורי הסרט הסכימו להיחשף? הם לא תמיד הבינו, אך התרגלו לנוכחותה של המצלמה ושל הבום. חוץ מזה, אינדורסקי נהג לא פעם להסתובב ברחבי הישיבה לבדו עם מצלמה, ואיתה תיעד כמה מהרגעים היותר אינטימיים בסרט, שמוקרן בסינמטקים.

תיעוד אינטימי מתוך הישיבה. "זמן פוניבז'"(צילום: פיליפ בלאיש)

אחד האתגרים הגדולים של אינדורסקי היה לאתר את הגיבורים שלו בתוך המון האברכים בישיבה, והוא עשה כן בעזרתם של כמה שליחים שהמליצו לו על

 תלמידים עם סיפור מעניין. אחרים הוא ליהק בעצמו במהלך ההכנות והצילומים שארכו כשנתיים. הוא גילה גיבורים פוטנציאלים שנראו לו רגישים ומורכבים מספיק וליווה אותם. ולמרות זאת, "זמן פוניבז'", שהופק בתמיכת yes דוקו (והוא אף יוקרן הקיץ בערוץ) ורשת, הוא לא מעט סרט של חיפוש עצמי. כך לפחות סבור אינדורסקי.

"אני חייב לומר שלא הייתי השפיץ של פוניבז', ואפילו לא קרוב לזה", מודה הבמאי. "רציתי להיות, אבל הייתי עסוק בהישרדות על המקום שלי, על למצוא את עצמי, כך שלא באמת הגעתי למקום הזה והתייאשתי מהר מאוד. יש איזושהי אימרה של אחד הציירים הגדולים שאמר פעם שכל פורטרט הוא בעצם פורטרט עצמי. אתה מצלם את הדמויות שלך ומתעד אותן, אבל אתה בעצם מצלם את עצמך, ואת מה שהן מזכירות לך, את הכאבים ואת הגעגועים שאתה נושא איתך, ואני מקווה שהדברים האלה יגיעו גם לצופים שיראו את הסרט".