הורות היא האהבה הכי גדולה שתוכלו לחוות

אחה"צ של יום רביעי. אני חוזרת מעבודתי, מתיישבת בסלון וחושבת על המשימות למחר. בנותיי יושבות סביבי. ספיר מכינה שיעורי-בית ואגם מספרת לי בדרכה המצחיקה איך עבר עליה היום. שום דבר לא מתוכנן להערב, עוד יום שגרתי שכמעט ונגמר, אבל פתאום, כמו בקסם לא מוסבר, היא נופלת עלי - התחושה הטובה הזאת שהתגנבה דרך חור המנעול ועוטפת את כולי (גם את החלק שאני פחות אוהבת) בשמיכה של אהבה.

עוד בנושא:

עוד על אמהות בפייסבוק של ערוץ יחסים

עוד חדשות בעמוד הפייסבוק של ynet  

אני מביטה בחדר, בוהה בבנותיי. שום דבר מיוחד לא קרה, אבל קשה לי להתווכח עם החום הזה שממלא אותי כעת, חום שאת עוצמתו קשה לי להסביר. הוא מוחק לרגע את הדאגות ואת המחשבות השליליות, וגורם לקו העקום הזה בפנים לקרות, והנה אני מחייכת.

קוראים לזה אהבה, ונשבעת לכם שברגעים הללו היא ממלאת את האוויר שאני נושמת. את האהבה הזאת לא ניתן לשכפל או לחקות, להמציא או לדמות, כי היא מתרחשת מכלום. קשה לתרגם את התחושה הזו, אבל אם אתם הורים וודאי חוויתם אותה, ואם אתם רוצים לחוות אותה, הגיע הזמן שתהפכו גם אתם להורים.

אינני מרי פופינס

הטור הזה נולד כשקראתי את מה שכתבה דורית בר "הקמת משפחה אינה תכלית הקיום שלי". בטורה, בר מספרת מדוע אינה רוצה להביא ילדים לעולם. הסכמתי עם כנות דבריה של הכותבת ואינני חולקת על תחושותיה האישיות, אך חשתי כאילו היא מפספסת את המהות העיקרית של ההורות.

ראשית, אקדים ואכריז שאין בכוונתי 'למכור' לכם הורות, להפך - הורות היא אולי ההשקעה הגדולה של חייכם שלא תניב לכם תמורה. אינני "מרי (אמא) פופינס", אני לא מרחפת באוויר עם המטריה הקסומה שלי ומחלקת סוכריות לילדים המתוקים שלי. אצלי וילונות צבעוניים נשארים על הקיר ובשום מצב לא יהפכו לשמלות המעטרות את גופן של בנותיי. אין ריח נפלא של תבשילים בכל רגע נתון במטבחי, אני לא אוחזת ביד אחת תבנית אפיה ובשנייה בודקת שיעורים בסבלנות אין קץ. אני לא מצלמת רגעים נפלאים כל חצי שעה, וגם אין לי חיוך מבין וחומל 24/7.

בשבילי הורות היא עבודה עצמית, אתגר שעלי להתחבר אליו בכל יום מחדש. בכל בוקר עלי לאזור כוח ואנרגיות לצאת מתוך עצמי, לשנס מותניים, להתגבר על תלאות היום, העייפות או מצב הרוח שלי, ולהיות שם בכל הווייתי מרצון ולא מהכרח, כי כמו שכבר גילו לכם בעבר - ילדים הם סנסורים והם יודעים לזהות כשלובשים פרצוף מזויף ועובדים עליהם.

אם לומר את האמת, הורות לא תקנה לכם הנחות או רגיעה, ולא תגרום לכם לתחושה של הגשמה עצמית. היא לא תהפוך אתכם מאנשים נרגנים לשמחים, ואל תצפו למצוא בה את האושר כשהוא מונח על לשונו של תינוקכם החדש. הורות לא תפתור לכם את הבדידות או את החור בכיס או באוזון.

הורות היא הימור

אבל בואו נדבר רגע על מה היא כן. הורות היא הימור. להיות הורים זה לקחת את הקוביות של החיים שלכם, לזרוק אותן לאוויר ולקוות בכל מאודכם שמה שיחזור אליכם יהיה טוב. כן, הורות היא סיכון, וסיכון שאינו מחושב. אתם לא יודעים איך תתמודדו איתה ואף אחד לא מבטיח לכם תמורה בעד הנתינה האין סופית שכנראה תצטרכו לתת, אבל הרי זאת כל המהות ההורית, זהו האלטרואיזם בשיא תפארתו. כשהעובר הולך וגדל בבטנך התופחת, התינוק הזה נעשה חשוב לך אפילו יותר מעצמך.

הורות היא ההזדמנות היחידה שלכם כל עוד אתם חיים, להמר על הלב שלכם. הורות תפתח ותרחיב את הלב למימדים ולעוצמות שלא דמיינתם שבכלל קיימים. הורות תיתן לכם הזדמנות להעניק בכל מאודכם, באופן שהוא נטול אינטרסים, סתם כך בלי אג'נדה, בלי הרצון הנכסף להדדיות שמציף אותנו בכל מערכת יחסים, ועדיין להרגיש טוב עם זה.

אתם תראו איך במו ידכם תניחו את האגו שלכם בצד ותתאהבו לנצח. הורות תנביט בתוככם פרפרים של התרגשות לעד. היא תגשים לכם רגעים של התעלות הנפש, ונשבעת לכם בשחלות שלי, שום דבר אחר על הפלנטה הזאת לא יוכל לדמות את התחושה השמימית של אהבה שתציף אתכם באחר צהריים סתמי לחלוטין, כשתשבו בסלון ביתכם ולא תעשו דבר חוץ מלהיות.

ענת (שם בדוי), רווקה בת 40, החליטה לקחת את ההימור של חייה ולהביא ילד אחרי שנים שחיה לסירוגין לבד או עם בני זוג. "בשנה האחרונה", מתארת ענת, "התקרבתי לעצמי כמו שלא הייתי קרובה מעולם". מדוע שלא תמתיני לזוגיות? שאלתיה, מתוך ידיעה שענת היא אדם זוגי ובעבר דחתה את הרעיון להביא ילד, כי רצתה לעשות זאת עם בן זוג.

"הזמן הוא שיקול, אבל רק כי הוא אוזל לי", מסבירה ענת. "אני לא נעשית צעירה יותר (למרות שאני מרגישה כך) ומבחינתי - השעות נוקפות. אני חייבת לתת מענה לרצון הזה שבוער בי לתת, לאהוב ולהעניק, ולכן החלטתי להביא ילד לעולם באמצעות בנק הזרע. זו הדרך היחידה מבחינתי להביא ילד מבלי להיות תלויה בגבר שיתרום לי מזרעו".

ובכל זאת, התעקשתי, איך את מרגישה עם זה שתעשי ילד לבד? האם ישנם פחדים, ציפיות? "הפחד העיקרי שלי", מרצינה ענת, "הוא מהלא נודע. אינני יודעת כיצד ומה ארגיש במהלך ההיריון, איך תעבור עלי הלידה, שלא לדבר על גידולו של הצאצא העתידי. אבל אני חושבת שמה שאני עתידה לעבור הוא דבר נפלא ועצום, והאמת היא שאני כבר לא יכולה לחכות. הרצון הזה שמבעבע בי לא היה שם בעבר וכעת אני לא יכולה להתעלם ממנו".

אדם מחפש משמעות

התחבטתי לא פעם מה משמעות חיי. אומר בכנות שאין לי תשובה מוחלטת לכך, וכמיהתי למשמעות איננה תלויה בבחירתי להביא ילדים לעולם, ובאף רגע נתון לא מונחת על כתפיהן של בנותיי שיספקו לי את אותה משמעות נכספת, אבל המוח שלי מספק לי רמז עבה לבאות.

לא אגזים אם אקרא לו "החלק ההורי" במוח שלי, שנזכר בסיפוק ובעונג ברגעים שחוויתי מעצם היותי אמא. בעבר רגעים אלה התפרשו כקשים, העכירו את מצב רוחי וגרמו לי לצאת מעורי, והנה עכשיו, במבט לאחור, הפלא ופלא!  

ואולי אלא רק להטוטים של השכל, או אולי זה הכישוף הזה שהטילו בנותיי על לבי מאז נולדו, אבל הרי זה כל הקסם כולו, אז למי איכפת ממה הוא עשוי?

אז תודה לכן בנותיי, על שנתתן לי את ההזדמנות להרגיש ולאהוב אתכן ללא גבולות. שנתתן לי את ההזדמנות להתגבר על הקשיים שהחיים האלה מציבים בפני, ובכל זאת להיות שם בשבילכן ולא רק בשבילי, לא רק בגופי כי אם בכל הווייתי. בלי פשרות ובאהבה נצחית.

ובדיוק עכשיו, כשהדמעות האלה יורדות רק מעצם המחשבה עליכן, אני יודעת שאין גבולות לאהבה הזו שלא ידעתי עליה קודם. אף אחד לא ממש הכין אותי אליה.

בואו להיות חברים שלנו בפייסבוק