צילום: יובל חן, shutterstock
רק כהנים יבינו: מה קרה ביום קרה?
לבני לוט דווקא היו כוונות טובות, אבל במקום לא תרצח, לא תנאף ולא תגנוב, שמעו: לוט תרצח, לוט תנאף ולוט יגנוב - ועברו על האיסורים בדבקות ובשמחה. אולי בגללם ציווה ה' על משה שלא לתת הוראות לעם כולו, אלא רק למי שמסוגל להבין אותן

"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל-הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן; וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, לְנֶפֶשׁ לֹא-יִטַּמָּא בְּעַמָּיו".

 

<< עוד חדשות, כתבות ותוכן - בעמוד הפייסבוק של ynet >>

<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו  >>

 

 

הפרשה פותחת בחוקים השומרים על קדושת הנהגתם של הכהנים, שחס וחלילה לא ייטמאו. פאת זקנם לא יגלחו, ובבשרם לא ישרטו שרטת, אשה גרושה לא יקחו ועוד כהנה וכהנה.

 

מלבד האיסורים החמורים המוטלים על הכהן, נשללות זכויות מכהנים שהם בעלי מומין. בין המומים שמפרטת התורה: כהן עיוור או פיסח או חרום או שרוע, ואפילו אשר יהיה בו שבר רגל או שבר יד, או גיבן, או דק, או מי שיש לו תבלול בעין, גרב, ילפת, וכמובן, כהן מרוח-אשך.

 

כל אלה הם כהנים הרשאים ליהנות מחיי הכהונה ורשאים לאכול ממאכל הכהנים, אך אינם רשאים לעסוק בעבודת הקודש ולהקריב קרבנות.

 

רמטכ"ל בכביש

ואמתיק זאת בסיפור על הרמטכ״ל של צבאנו, משה דיין, שאיבד עין במלחמת העולם השנייה וכך לא יכול היה לשרת בקודש. ולכן שירת בצה"ל. וסיפרו שבמקרה אחד נהג בלילה, לבדו, במכונית השרד שלו. הוא עבר כנראה על המהירות המותרת.

 

שוטר צבאי, שתפס אותו במכמונת מהירות, עצר אותו. כשראה שלפניו הרמטכ"ל בכבודו ובעצמו הוא הצדיע ואמר לו: המפקד, אתה עברת על המהירות המותרת. משה דיין הביט בו ואמר: תראה חביבי, יש לי עין אחת, על מה אתה רוצה שאני אסתכל – על הכביש או על הספידומטר?

 

אולי זו הסיבה שמשה רבנו, שהיה גם הוא בעל מום, כבד פה וכבד לשון, לא קיבל על עצמו את מלאכת הכהונה והשאיר הכל לאהרון אחיו, שהיה לו לפה.

 

אל תאמר בעל מום

בימינו, כמובן, לא היו יכולים להיחקק חוקים כאלה שהם נגד התקינות הפוליטית. בימינו נאסר אפילו לומר שאדם זה הוא בעל מום או חס וחלילה נכה, אלא יש לומר: האיש הזה מאותגר פיזית, וחברו מאותגר שכלית.

 

ובאמריקה אסור אפילו לומר על אדם שהוא שחור או חו״ח כושי, אלא החלו לומר הוא אפרו-אמריקני. ועד כדי כך דאגו למעמדם של בעלי מומין עד שראיתי קריקטורה, המראה גרדום להוצאה להורג. לפנינו במה, מעליה חבל תלייה ובקצהו עניבה, בחזית עולות לבמה מדרגות, ומהצד - דרך עלייה לנכים.

 

אל תשחית מילים על העם

רצף פסוקים אחד בפרשה נראה מוזר ואומר דרשני. וכך כתוב: "וידבר משה אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל. וידבר ה׳ אל משה לאמור. דבר אל אהרון ואל בניו". חזרה מוזרה זו על המלים "וידבר" ושוב "וידבר" ושוב "דבר", בלי שנאמרים בעקבותם הדברים עצמם, נראית כביקורת של הקב״ה על משה.

 

מדוע? משה, ככתוב, דיבר "אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל", ולפני שהספיק להוציא מילה מהפה, הקב״ה עוצר בו בפתאומיות ואומר: דבר אל אהרן ואל בניו! רק אליהם בלבד. לא אל כלל בני ישראל. אל לך לשחת מילים על העם, כאשר ההוראות החשובות האלו מיועדות לכהנים בלבד.

 

על חשיבותה של ההוראה הזאת תעמדו אם תקראו את המדרש על בני לוט, מדרש עתיק יומין שכתבתיו לפני שבועיים.

 

המדרש על בני לוט

כאשר חנו בני ישראל בערבות מואב - עוד נגיע לכך בהמשך - ומשה קורא באזניהם מחדש את התורה, היו מתערבבים ביניהם גם בני לוט – אנשי מואב ואנשי עמון. וראו את העם הענק הזה שעלה ממצרים והנה הוא כחול אשר על שפת הים, וכוחו במתניו לכבוש ארץ כראות עיניו. אז אמרו הגויים: הגדיל ה' לעשות עם אלה! לו הגדיל ה' לעשות עימנו – היינו שמחים.

 

והנה, באותם ימים, כאשר החל משה לקרוא מחדש את התורה באוזני העם, אמרו שני העמים בליבם: הבה נשמע גם אנו את הדיברות האלה ונעשה כמצווה בהם, ממש כמו בני ישראל וכך נהיה גדולים וחזקים כמותם.

 

אלא דא עקא, שלא כמו בני ישראל, שהקדימו נעשה לנשמע, הקדימו בני לוט נשמע לנעשה. ובעקבות מה ששמעו, אכן עשו, והביאו צרות הרבה לעולמו של הקב"ה.

 

אמר משה: לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב. שמעו ההם: לוט ירצח. לוט ינאף. לוט יגנוב. ואמרו לעצמם, אם אלה המצוות שבזכותן עשה העם הזה חיל - נאמץ אותן גם אנו, והחלו לעבור את כל העבירות האלה בשמחה ובדבקות.

 

קרא, קרע, כרה וקרה

ולכן אומר ה' למשה בנחישות: דבר אל אהרן ואל בניו! שלא ישמעו אוזניים ערלות דברים שאינם מיועדים להן. ועל כך הזהיר אותנו החכם במשוררי ספרד משה אבן עזרא: אדם שאינו מסוגל להבין את שיחתך, אל תיתן לו הזדמנות לשמוע אותה!

 

עד היום, חלק מהאלימות הקיימת בישראל נובעת בדיוק ממכשלה זאת. אנשים שומעים דבר אחד ובטוחים ששמעו דבר אחר. ואמתיק זאת בסיפור ששמעתי בימי ילדותי, על אירוע אלים שהתרחש ברחוב בתל אביב.

 

מישהו הכניס למישהו מכות ואחרי שהמשטרה הגיעה ופיזרה את המתקהלים ניסה איזה אדם מבוגר להציל מפיו של ילד קטן פרטים על מה שקרה.

 

השיחה התנהלה בערך ככה: אתה ראית את המכות? כן, זה היה נורא. ספר לי מה קרה? קרא "הצילו! הצילו!", ואף אחד לא ניגש להפריד.

אני מתכוון לא מה הוא קרא, אלא מה קרה? אה, קרע לו את החולצה, קרע לו את המכנסיים והכניס לו זפטות נוראות... ושיח החרשים נמשך עוד ועוד.

 

זו מכה שאינה כתובה בתורה, אך בשפה הישראלית המון מילים נשמעות אותו דבר. וכדי שלא תחשבו שאני בודה דברים מלבי, ריכזתי זו ליד זו את כל המילים שהצליל שלהן זהה: קרה.

 

הדבר קרה ביום של קרה. אדם כרה בור בחצר ביתו, וקרע את שרוך נעלו, הוא כרע על ברכיו לתקן את השרוך וקרא למכרה: תראי מה קרה! אמרה המכרה: תתייחס למה שקרה כרע במיעוטו. כולה שרוך. אשכרה.

 

ולכן: דבר אל אהרון ואל בניו בלבד!

 

  • טור זה מוקדש לזכרו של המגיד מדובנא, ר׳ יעקב קרנץ (1806-1740), אהוב ליבו של הגאון מווילנה, שידע לתבל את הפירושים שלו לפרשת השבוע בסיפורים ומשלים מלאי הומור, שנלקחו מחיי היומיום של אבות אבותיי בליטא.

     

    שבת שלום, יורם טהרלב


  •  

    לפנייה לכתב/ת
    קישורים ממומנים
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה רק כהנים יבינו: מה קרה ביום קרה?
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    פרשת השבוע
    צילום: ארכיון צהל ומשרד הביטחון
    על מה אתה רוצה שאני אסתכל – על הכביש או על הספידומטר? משה דיין
    צילום: ארכיון צהל ומשרד הביטחון
    ynet ספיישל
    ביטוח