"עד טיפת המים האחרונה": משה גרטל נסחף

אי הנוחות המסוימת שהסרט הזה מעורר לא מתפרשת בבת אחת. הנושא מדליק, במונחים של ערוץ 1: משה גרטל, הפעם לא מאחורי המצלמה, בעמדת הפרשן של חייו-שלו כאלוף שחייה צעיר שלא הצליח בספורט לו הקדיש את נעוריו. לפני אולימפיאדת מכסיקו, והוא אז בן 22, נאמר לו שלא עבר את המינימום במבחנים. העלבון צורב גם בגיל 66, ועימו האמביציה שאינה נגמרת - להיות אלוף עולם. לא חשוב במה.

עוד משה גרטל בערוץ הטלוויזיה של ynet:

גרטל נפרד: 'משחקי המילים כמעט הטביעו אותנו'

תמות נפשי עם משה גרטל

עוד כתבות ועדכונים, לפני כולם - בעמוד הפייסבוק של ynet

השאיפה הזאת היא האנרגיה של הסרט, אבל בעוד אורי גולדשטיין מלווה את גרטל מבריכה לבריכה, מתקווה לכישלון ועד לתואר הנכסף, צריך גם לספר סיפור. והאמת - הוא לא כל כך מעניין.

גרטל, מתפרש לנו, הוא לא סתם עוד קשיש-בהתהוות עם אובססיה לשחייה. לא, הוא לא דומה לגברת בת ה-94 שזכתה גם היא באליפות העולם, וברור בעליל שהמים הם המקום הכי נוח לה בתבל. מה שברור אצל גרטל הוא שכל רגע נתון בסרט הזה אמור לשרת את תדמיתו - והוא מתחזק את התדמית הזאת ללא הרף.

גולדשטיין לוקח את גרטל לסיור במחוזות ילדותו, ובקיבוץ בו אביו מעולם לא בא לראות אותו שוחה ובז לעיסוק הזה, נמצאים גם חמישה ספרים שכרך כמתנה לבנו: כולם מלאים גזירי עיתונות על אודות משה גרטל. ויש לו עוד, בבודדות. הנה הוא מניף למצלמה כתבה ועוד אחת שעשו עליו, והוא קשור אליהן כאילו היו אישורים לעצם קיומו, וזה עצוב - כמו כל מופע של אגו גדול ושברירי המתגלה במלוא פריכותו בנפשו של אדם לא צעיר.

משה גרטל

השחייה אמורה להעניק חיי נצח, אבל היא לא פוטרת את גרטל מתחזוק הגוף, וגם מהקינה על כך שהכל נופל, ולא מהזיכרונות על התוצאה הטובה ביותר בחייו, שהשיג אחרי לילה בו קיים יחסי מין שלוש פעמים, כפי שהוא מספר

למצלמה בגאווה. כך הוא שוכח לרגע ששוב אינו בן 22 וכנראה לעולם כבר לא יהיה. ואין שיא עולמי שיכול להעניק לאדם תובנות קצת יותר עמוקות בעניין הזה, ואין בריכה שבתוכה אפשר להתחבא מפני עצמך.

גרטל מעולם לא זכה באמת למעמד של שדרן-קאלט. היו לסגנון הפרשנות עתיר הפטפוטים שלו מעריצים, אבל גם אנשים שהגו גרפיטי לא-משהו, "יוטבע גרטל בבריכה האולימפית". בני אדם מהיישוב מוחקים גרפיטי כאלה. גרטל הצטלם לצידו. 21 שנה מאוחר יותר, הוא מציג את הצילום לראווה. זה הרגע שהלב נחמץ בו, אם אתם מאוהדיו המושבעים. או שהפיהוק מתיישב לרוחב הפרצוף, אם אתם סתם אוהבים סרטים דוקומנטריים-אישיים טובים יותר, כמו שאורי גולדשטיין יכול להפיק מנושאים קצת פחות חד-גוניים, אובססיביים כבר אמרנו - ונורא נורא אוהבים את עצמם.