יש נשק - אין ביטחון

עת השתחררתי, הרופאים המליצו לי על ביקור חודשי בנמל התעופה. נשמעתי לעצתם, ביקרתי בנתב"ג וטסתי לחו"ל. שישה שבועות לאחר מכן חזרתי, ביקרתי פעם נוספת בנמל התעופה ונוכחתי לדעת שעל מנת להמשיך ולקיים את הוראות הרופאים יהא עליי למצוא עבודה. מכיוון שבמקביל התחלתי את לימודי בחוג למשפטים, עלה הצורך בעבודה שניתן לשלב בינה לבין מערכת השעות ולוח המבחנים שלי. כך התגלגלתי לעבודה בחברת אבטחה ונשלחתי לעבוד בשני מוסדות להם נתנה אותה חברה שירותים.

עוד בערוץ הדעות:

נישואים אזרחיים - תפוח האדמה הלוהט / גלעד קריב

רוחה של תאצ'ר נושבת בממשלת ישראל  / ברק הרשקוביץ

אחד מהתפקידים אליהם שובצתי דרש שאשא נשק במהלך המשמרות. אז חברת האבטחה שלחה אותי לקורס ירי מזורז במטווח פרטי. כשעה וחצי ועשרה כדורים מאוחר יותר קיבלתי אישור לשאת נשק. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שיריתי באקדח. כמה ימים לאחר מכן התייצבת

י למשמרת, וקיבלתי אקדח - לא האקדח שבו יריתי במטווח - מסייר של חברת האבטחה שהגיע למקום. מאז, ובמשך כשנתיים, היה אקדח בביתי.

התפקידים השונים בהם הוצבתי בחברת האבטחה ההיא הביאו לכך שלא נדרשתי לשאת את האקדח עמי מדי יום. למעשה, בתחילת עבודתי בחברה נזקקתי לאקדח פעמיים-שלוש בשבוע בלבד, ומאוחר יותר, הצטמצם הצורך לפעם בשבוע בלבד. עם זאת, האקדח הופקד ברשותי באופן קבוע, ובימים שבהם לא הייתי זקוק לו הוא נח במגירת שולחן הכתיבה בחדרי. המגירה הזו לא הייתה נעולה, והבית מעולם לא היה מבצר שאף גנב לא יוכל לו. לכן, תמיד קינן בי החשש שאחזור הביתה מיום ארוך באוניברסיטה ואגלה שהאקדח נעלם. למרבה השמחה, הדאגה שמא ילד קטן מבאי הבית ימצא את האקדח וישחק בו לא היתה רלוונטית באותה תקופה, ונחסכה ממני ברובה.

כשנתיים לאחר שהופקד האקדח בידי, התפטרתי מעבודתי והאקדח חזר לבעליו. את ההקלה שחשתי כשהפקדתי אותו בידי מעסיקי אני זוכר היטב. כמה חודשים לאחר מכן נתבקשתי לחזור ולעבוד באותה חברה, והתניתי את חזרתי בכך שלא אדרש לשאת נשק. חזרה למתח הנפשי שנלווה לאחריות שבנשיאת נשק פשוט היתה יותר מדי בשבילי. לשמחתי הדרישה הזו נענתה.

36 קורבנות

הסיבה שאני מספר את כל הסיפור הזה היא שהמציאות בישראל היא שכלי נשק, שאין שום צורך שיסתובבו בבתיהם של אנשים, מסתובבים בבתיהם של אנשים בכל זאת. מדינת ישראל מאפשרת למאבטחים לקחת עימם הביתה את כלי הנשק שלהם, למרות שהוראותיו היבשות של חוק כלי הירייה קובעות כי רישיון נשק שניתן למאבטח מוגבל אך ורק לאזור בו מועסק המאבטח. הפרקטיקה הזו אינה מפריעה לי רק כי היא קיימת. היא מפריעה לי כי יש לה מחיר.

בעשור האחרון קיפחו את חייהם לפחות 36 בני אדם, נשים וגברים, מירי מכלי נשק שנמסרו למאבטחים ולא נלקחו מהם בתום משמרתם. 17 מהמתים הן בעצם מתות, נשים שנרצחו באמצעות נשק המשמש לאבטחה. 13 מתים הם גברים שנרצחו, ו-6 הם גברים שהתאבדו אחרי שרצחו את בנות זוגם באמצעות נשק המשמש לאבטחה. אני לא יודע מה אומרת הסטטיסטיקה לגבי מקרים שהסתיימו בפציעה או בלי נזק כלל.

אני לא יודע כמה תאונות טרגיות קרו בגלל שילד מצא את הנשק של אביו המאבטח זרוק במגירה בארון. אני גם לא יודע כמה כלי נשק המיועדים לאבטחה נגנבו או אבדו מחוץ למשמרת, ולהיכן התגלגלו אותם כלי נשק. מה שאני כן יודע הוא שהמדינה מאפשרת לאנשים שלא הוכשרו לכך כראוי לשאת נשק קטלני במקומות שבהם אין כל צורך שיהיה נשק ושכתוצאה מכך יש מי שמשלם בחייו.

לפני כשלוש שנים החלה להתארגן יוזמה בשם "האקדח על שולחן המטבח", שמנסה להגביר את המודעות לבעיה ולפעול לאיסוף כלי נשק ממאבטחים בתום משמרתם. לפני כמה חודשים, כשהצליח סוף סוף הפרויקט הזה לזכות בתשומת לב ובתמיכה ציבורית, החלו גולשים להעלות לרשת

 תמונות שבהן מצולמים שולחנותיהם נטולי האקדחים. במסגרת היוזמה הזו צילמתי גם אני את שולחן המטבח שלי, שבעבר היה עליו אקדח שבהימצאותו גרם לי למועקה גדולה ושעליו אין ולא יהיה יותר אקדח.

לי היתה הפריבילגיה של התפטרות ממקום עבודה והצבת תנאים בפני מעסיקי. עשרות אלפי אנשים שעובדים בתעשיית האבטחה אינם נהנים מהפריבילגיה הזו. הם אינם יכולים להחליט שהם קמים והולכים כי הם אינם רוצים שיהיה אקדח בביתם. הם, ובני משפחותיהם עמם, נדרשים להכריע בין פרנסה לחיים בסביבה ביתית מוגנת ובטוחה, הכרעה שנדמה לי שברוב הפעמים נעשית באופן כמעט אוטומטי וללא מודעות אמיתית למשמעות של הימצאותו של כלי נשק במרחב הביתי. אין לכעוס על אדם, ברוב המקרים קשה יום, ששיקולי הפרנסה הלוחצים והקונקרטיים דחוק אצלו הצידה חששות עמומים ואמורפיים מפני בעיה שהוא אולי אפילו אינו מודע לקיומה. הבעיה אינה בו. יש להפנות את הביקורת אל רשויות האכיפה ולדרוש מהן שלא יעמידו את אותו אדם בסיטואציה הזו. אפילו לא צריך לתקן את החוק, צריך רק לאכוף אותו.

רועי רוטמן, עורך דין וכותב הבלוג Roee-geist