שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    תאונת התרנגולות: אנחנו אשמים במותן
    מקום התאונה שאירעה הלילה בה מצאו את מותם מאות תרנגולי הודו לאחר שהמשאית שהובילה אותם לשחיטה התהפכה, נראה כמו זירת פיגוע מדממת. פועלי קבלן פינו בכוח את העופות הפצועים בחזרה לכלובים. גאיה גולדברג מ"אנונימוס" צפתה בזוועה מקרוב. זו הצצה לתקלה נדירה בסרט הנע של תעשיית המוות וזהו המחיר הנורא שמשלמים בעלי החיים על הרגלי האכילה שלנו

    "התהפכה משאית עמוסה בתרנגולות בכביש עוקף קריות. מי יכול לנסוע?". זה הסטטוס שהופיע בפיד הפייסבוק שלי באחת בלילה. אז מה עושים עם סטטוס שכזה בשעה כה מאוחרת? אני במרחק ארבעים דקות נסיעה, ושם מפוזרים על הכביש יצורים חסרי אונים, נתונים לחסדי מי שאין לו חסד. לא כלפי בעלי חיים. ולי אין ממש ברירה. אני מכניסה לרכב שני ארגזים, מתלבטת לגבי המצלמה, מוותרת ויורדת לאוטו.

     

    תאונה בדרך לשחיטה: התהפכה משאית עם תרנגולות

     

    המקום נראה כמו זירת פיגוע המוני. חלקי גופות פזורים, נתחי בשר מדממים, ערימות, ערימות של גופות. כלובים מעוותים ומעוכים מפוזרים על הכביש, ובתוכם תרנגולים מעוותים ומעוכים. הרבה מהם מתים - הם לא עמדו בחבטה כשהמשאית התהפכה - והיתר פצועים אנושות. כנפיים שבורות, רגליים רועדות. קוראים שוב ושוב בקריאה חרישית, כואבת, מיוסרת.

     

    זהירות: תמונות קשות לצפייה! 

    (צילום: סיגלית נבו)

     

    אני רוצה לעזור להם. להקל על יסוריהם. ללטף ולהרגיע את אלו שרועדים מפחד, לקחת את הפצועים לטיפול וטרינרי, ולהציל את מי שאפשר, ולו רק תרנגול אחד בודד.

     

    אני יודעת שאני עדה לתקלה נדירה בסרט הנע, והמשומן היטב, של תעשיית המוות הזו. התאונה מאפשרת לי הצצה חטופה אל השגרה היומיומית של תעשיית המזון מן החי ולמרות שאני מיודעת היטב עם התעשייה הזאת, אני נחרדת מהאלימות לה אני עדה.

     

    עובד אחד בועט בתרנגולים הפצועים. אחר אוחז בתרנגול ומשליך אותו לכלוב. הם דוחסים את התרנגולים בכוח עד כדי פגיעה בגופם, מועכים אותם זה אל זה וכנגד הסורגים המעוקמים של הכלובים, מעיפים ומוחצים באדישות ובקור רוח תרנגולים מעונים. 

     


    (צילום: אבישג שאר יישוב)

    (צילום: אבישג שאר יישוב)

     

    הרגלי האכילה שלנו מעוכים על הכביש

    עובדי הקבלן שנשכרו עושים את עבודתם במיומנות. רואים שזו לא הפעם הראשונה, וגם לא העשירית שהם מעמיסים תרנגולים למשאיות הובלה. התאונה הזו מאפשרת לנו לראות את מה שבדרך-כלל מתרחש  מאחורי קירות אטומים.

     

    אני מזכירה לעצמי: זו השיגרה. אלה הנהלים והשיטות. כך בדיוק מתייחסים לבעלי חיים בתעשיית המזון. באלימות הזו ובאדישות הזו לכאבם. זו לא רק אשמתן של "זוגלובק" ו"תנובה". להאשים רק אותן פוטר אותנו מאחריות ורק מנציח את העוול שנגרם לבעלי החיים.

     

    בכל רפת, בכל לול לביצים, בכל לול לבשר, בכל מדגרה, בכל משאית הובלה, בכל בית מטבחיים תמצאו אלימות, אומללות, סבל, יאוש, בדידות וייסורים. אלה הם החומרים מהם עשויים המשקים התעשייתיים וזה המחיר הנורא, הכבד מנשוא, המדמם, שמשלמים בעלי החיים על הרגלי האכילה שלנו. 

     


    (צילום: אבישג שאר יישוב)

    (צילום: אבישג שאר יישוב)

     

    להשמיע קול עבור התרנגולות

    הורדתי את מבטי אל תרנגול שעמד לרגליי, בטנו חשופה משפשוף בכביש. ליטפתי אותו, והוא אט אט נרגע ונשכב על הכביש. נתתי לו מים. הוא שתה, ועצם את עיניו. לרגע, הוא הרגיש מוגן. ביקשתי ממנהל העבודה שיתן לי להציל את התרנגול האחד. ביקשתי רחמים עליו.

     

    אבל לא. כולם, עד האחרון שבהם רכוש "זוגלובק". חיים, מתים ופצועים כאחד. מי לשחיטה ומי לאשפה שאינה ראויה למאכל אדם.

     

    בדיעבד אני יודעת שאת הדבר הכי חשוב לא לקחתי. את המצלמה. מזל שהיו שם אחרים כדי לתעד את הזוועה. כי המעט שאנחנו יכולים לעשות עבור התרנגולים הללו הוא לספר לכם את סיפורם. להגיש לכם אותו כפי שאינכם רוצים לראות אותו. אבל הנה, זו המציאות. עיניכם הרואות. האם עיניכם רואות?

     

    גאיה גולדברג, פעילה בעמותת "אנונימוס לזכויות בעלי חיים"

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "תאונת התרנגולות: אנחנו אשמים במותן"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים