הומו שמן ושעיר? פעם נידו אנשים כאלו מהקהילה

מישהו שאל אותי השבוע מה חסר לי פה. "למה אתה עוזב?" הוא שאל, "עכשיו כשהכל מתחיל להסתדר לטובתנו", והוא צדק; העניין אכן התחיל להסתדר לטובתנו, שני חבר'ה הנמצאים על השוליים הצרים שבין החברה ההומואית הכללית לבין רעיונות אחרים. לעיתים קרובות מצאנו עצמנו מרקדים ביניהם, מנסים לשמור על שיווי המשקל. רציתי להגיד לו שזה בדיוק אבל בדיוק, מה שמפריע לי – ויש לי גם הסבר שיבהיר לו למה אני מתכוון.

עוד בנושא:

תסלח לי בחורצ'יק, אתה במקרה הומו?

אז מה מושך יותר: היופי או האופי?

עוד בנושא גאווה בפייסבוק של ערוץ יחסים

כל החדשות בפייסבוק של ynet  

כנער צעיר שרק החל להסתובב בקהילה, אני זוכר תקופה שבה המון דברים היו "אסורים". אסור היה לדוגמה, להיות מעל גיל שלושים – לו היית, היית מוכתר מזדקן, ואם ההעדפה שלך הייתה לצעירים ממך – בכלל היית זוכה לגלי צחוק. במקרה ההפוך, אגב, סתם היית מקוטלג כמוזר. גם אסור היה להיות שעיר. כל שערה מיותרת גררה בדיחות, כי חלקלקות הוותה את מודל היופי הגברי האולטימטיבי (כנראה בהשראת הכרזה המפורסמת של דודי בלסר על גשר ההלכה שיצאה בדיוק באותה התקופה).

החטא האולטימטיבי היה, כמובן, שומן. מדובר היה בסטטוס הנמוך ביותר. כל אחוז שומן מיותר היה מוריד את הסטטוס החברתי שלך – שאם לומר את האמת, היה מבוסס בעיקר על כמות האנשים שרצו לשכב איתך – עד לתהומות.

מעבר לאיסורים, היו גם המלצות – עדיף, לדוגמה, להיות אקטיבי ולא פסיבי, עדיף להיות גברי מנשית, ועדיף שתאהב בדיוק מה שכולם אוהבים במיטה. קצת משחקי שליטה? חילופי תפקידים? מה פתאום. אחד מזיין, אחד מזוין, זהו.

אז נכון, היינו ילדים, אבל ילדים שלמדו מהדור שלפניהם, מחברים בוגרים יותר, מהסביבה הכוללת וממה שהיא הקרינה לנו. "ערוץ אחד" של המיינסטרים ההומואי היה אחיד ויחיד: צעיר, חלק, חטוב. ויחד עם זאת, בשנים האחרונות חל שינוי.

לאט לאט, המודל המדובר הולך ומשתנה. בטלוויזיה, בקולנוע ובאתרי ההיכרויות אפשר לראות פתאום בחורים שנראים קצת או הרבה אחרת ומשווקים את מרכולתם; שיער על חזה קצת יותר אנושי, העדפות אחרות בתחום המין ותמונות חשופות וגאות מעטרות כרטיסים רבים.

למה זה קורה? מהרבה סיבות: אם זה מהייצוג במיינסטרים ההולך ומתרחב לטובת דמויות פחות סטריאוטיפיות, אם זה מתת-קהילותיה של הקהילה עצמה הדורשות מודלים חדשים להזדהות, ואם זה משום שזה מה שהטלוויזיה מראה לנו. השינוי הזה קורם עוד וגידים גם פה, אך ישראל, כהרגלה בקודש, מקבלת את הטרנדים באיחור.

למה אנחנו מתעכבים?

כשקינזי החל לנהל את מחקרו על מיניות הגבר, הוא קבע נתון עליו מתבססים עד היום הרבה מאד אנשים: 10 אחוז מהאוכלוסייה - גאים. למי בדיוק התכוון פרופסור קינזי, לא ממש ברור – אבל הנתון הזה נשאר, לדעתי, אחד הציטוטים המצוטטים ביותר על ידי הומואים אי פעם – בעיקר כי כולנו אוהבים להאמין שאנחנו רבים וגדולים.

השאלה היא עשרה אחוזים של מה, ומתוך מה? הרי עשרה אחוזים ממאה אנשים הם עשרה אנשים, בעוד עשרה אחוזים מאלף אנשים הם מאה אנשים – הבדל תהומי, אבל אלו עדיין אותם עשרה אחוזים מן הכלל. וכאן, לדעתי, נמצא המפתח לעיכוב: אנחנו לא חיים במקום גדול מספיק.

הקהילה הגאה בישראל כל כך קטנה, שאם מתוך עשרת אחוזיה רק אחוז אחד הוא אלטרנטיבי, קווירי, דובי ושונה – הוא יכול להיות רק קבוצת לחץ תחת התנאים הנכונים. הוא יכול להשפיע על השלטון אבל לא לקחת אותו לעצמו - וזה בדיוק מה שקורה כעת למודל הגבר (וההומו), המותקף מכל הכיוונים.

הקהילה הזו נמצאת בעיצומו של תהליך גדילה וספציפית בנקודת פיצול, שבה היא מתחילה להבין את המשמעות של תתי קהילות – לא כולנו מחפשים את אותו הדבר, לא כולנו נראים אותו דבר, לא כולנו אוהבים באותה הצורה. רובנו כבר בוגרים מספיק כדי להבין את זה. הקהילות עצמן – פחות. הכל עוד בחיתולים, הכל עוד חדש. השינוי קורה – אבל כחלק מהאחוז האחד, אני לא בטוח שאני יכול לחכות.

כשאני אומר שתל אביב קטנה עליי, אני מתכוון בדיוק לזה. לא בהתנשאות או בהתרסה (שאם לומר את האמת, מיוחסות לי מדי פעם, לפעמים בצדק), ולא בטינה כלפי העיר שבסך הכל גידלה אותי, אלא יותר ברצון עז להגשים עוד דברים שאני לא כל כך יכול כאן. בהנחה שגם אתה, קורא יקר, לא מרגיש שאתה מוצא את עצמך כאן – ודאי היית רוצה לנסות משהו אחר. לא כך?

כל זמן שהייתי פה השתדלתי להיות חלק מהשינוי הזה – אם בנוכחות ואם בהסברה. השינוי כבר התחיל, הוא כבר כאן. ובכל זאת אני עם הרגל בחוץ, חסר סבלנות. עוד מעט אהיה בן שלושים, אהיה כבול לעבודה, למשכנתא, אלוהים יודע למה עוד. עכשיו זה זמנם של הגברים הגדולים למצוא מקומות שיכולים להכיל אותם, עד שהמקום הזה יוכל. והוא יוכל. ממש בקרוב.

מסכימים עם אור? ספרו לנו בפייסבוק של ערוץ יחסים