שתף קטע נבחר

לפתור את התעלומה עם דרור משעני

לפעמים אתה כותב על דמות בדויה, ואז מבין שבעצם מדובר עלייך ועל העיר בה גדלת. לרגעים אתה ילד, נער וסטודנט, ופתאום מגלה שאתה מישהו אחר. דרור משעני בטור אישי על הגיבור של ספריו הבלשיים, ועל הדברים שנשארים מאחור

הרומן השני שלי, "אפשרות של אלימות", נולד משיחה שהיתה לי עם בני לפני כמה חודשים. אכלנו ארוחת ערב במטבח, כשהוא שאל אותי לפתע, "אתה יודע שהיה לי אבא קודם, לפניך?" הבטתי בו, מופתע ואפילו המום ממה שאמר, והוא הוסיף: "אבל הוא כבר מת". ניסיתי לשמור על ארשת פנים שלווה ולחקור למה התכוון אבל בני לא הצליח להוסיף הסברים. ובימים הבאים חזר פעמים אחדות על דבריו בעניין האב הקודם שהלך לעולמו. האם הוא חלם חלום? ואולי חזר על סיפור ששמע מחבר בגן הילדים? לא היו לי פתרונות.

 

 

השיחה הזאת, שרדפה אותי זמן רב, נכנסה כמעט כפי שהתרחשה ל"אפשרות של אלימות". ברומן, המשתתפים בשיחה אינם אני ובני, אלא דמות בשם חיים שרה, אב מבוגר מאוד (מבוגר ממני בעשרים שנה) ובנו עזר, שבניגוד לבני כבר הולך לבית ספר. היא גם לא מתרחשת במטבח בזמן ארוחת הערב אלא בחדר ילדים, בלילה, כאשר חיים שרה משכיב את בנו לישון. וברומן היא לא רק שיחה בין אב לבנו שתישאר בלי פשר, אלא ארוגה בחקירה משטרתית סבוכה שעליה מופקד אברהם אברהם, גיבור הרומן הראשון שלי, "תיק נעדר".

 

דרור משעני. כותב גם על עצמו (צילום:  אריק סולטן) (צילום:  אריק סולטן)
דרור משעני. כותב גם על עצמו(צילום: אריק סולטן)

 

כש"תיק נעדר" יצא לאור נשאלתי לא פעם מדוע בחרתי לכתוב דווקא רומן בלשי. הרי הז'אנר הספרותי הזה נכתב מעט יחסית בעברית ,ולקוראים רבים יש ממנו הסתייגויות. עניתי אז שאחת הסיבות לבחירה בבלש היא העובדה שהכתיבה בז'אנר איפשרה לי להסוות את עצמי ברומן, להסתיר מקוראיו (ואולי גם מעצמי?) את היסודות האוטוביוגרפיים שהיו בו. כתבתי בו גם על חיי אבל מי יכול היה לשער זאת, כשהגיבור הוא חוקר משטרה והעלילה מצייתת לנוסחה ספרותית מוכרת? אבל נדמה לי שרק בזמן כתיבת "אפשרות של אלימות" הבנתי עד כמה היתה התשובה הזאת נכונה.

 

חקירה משולשת

"תיק נעדר" נכתב הרחק מכאן, בכפר קטן באנגליה, ואילו הרומן השני בסדרת החקירות של אברהם אברהם נכתב בחדר בדרום תל אביב, במרחק דקות נסיעה מחולון, העיר שבה גדלתי ושבה מתרחשים חלקים גדולים מן הרומן. פעמים רבות, בשעות הבוקר המוקדמות, לפני הכתיבה, מצאתי את עצמי נוסע בדרך המוכרת לחולון, חולף על פני בית המעצר באבו כביר ותחנת המשטרה שבה עובד אברהם ברחוב פיכמן, ומשוטט ברחובות שעליהם כתבתי, כדי לחוש שוב את המקום שעליו אני כותב. בעצם הייתה זאת חקירה כפולה, אולי אפילו משולשת: חזרתי לעיר שבה גדלתי כדי לחקור אותה, הפעם כסופר.

 

לקחתי איתי לטיול הזה את אברהם, גיבור הסדרה הבלשית שלי, שמשוטט בה כחוקר משטרה כדי לפענח תעלומה שמתחילה במטען שמונח בתוך מזוודה ליד גן ילדים ואז הולכת ומסתבכת. ושנינו, גם אני וגם הוא, לקחנו איתנו לשם את הילדים שהיינו כשגדלנו בחולון, וחקרנו משהו נוסף, עמום יותר, אולי תעלומה רחוקה ששנינו עדיין לא הצלחנו להגדיר.

 

וזו אולי סיבה נוספת לכך שבחרתי לכתוב סדרה בלשית ולשוב ב"אפשרות של אלימות" אל הגיבור שכתבתי ב"תיק נעדר", אל פקד אברהם. אחד הדברים שאני אוהב בבלש, כקורא ועכשיו גם ככותב, זאת האפשרות לחזור אל דמות שוב ושוב, ללוות אותה בהתפתחותה, בצמיחתה, בהזדקנותה, לשהות איתה חיים שלמים - חייה כדמות וחיי כקורא. אני אוהב את האפשרות לקרוא על המפקח ז'ול מגרה - שכתב הסופר הבלגי ז'ורז' סימנון - כשהוא שוטר פריזאי צעיר וזוטר, ושנים רבות אחר כך כשהוא מפקח המשטרה המפורסם ביותר בצרפת.

 

אני אוהב לקרוא על קורט וואלאנדר - שכתב הסופר השבדי הנינג מנקל - כשהוא

פרח-שוטרים חסר ניסיון ומהוסס, וכאשר הוא נישא והופך לאב ואז כשהוא נמצא רגע לפני פרישה לגמלאות, ברומן האחרון שבו הוא מופיע, THE TROUBLED MAN, שמסתיים במילים הנפלאות כל כך שמורידות את המסך על חייו כדמות ספרותית: "השנים שנותרו לו לחיות - עשר שנים, ואולי יותר - הן שלו בלבד. שלו ושל לינדה בתו ושל קלרה נכדתו ולא של אף אחד אחר".

 

יש ברוחב-היריעה הזה של הפרויקט הבלשי משהו פרוסטיאני באופיו. כפי שמרסל פרוסט השתוקק לכתוב חיים שלמים ב"בעקבות הזמן האבוד שלו", גם הסדרה הבלשית, השונה כל כך לכאורה מכתיבתו של פרוסט, משתוקקת להקיף ולכתוב חיים שלמים של אדם. ויש בכוחה ליצור אצל הקוראים תחושות המשכיות ורציפות, שנעדרות לעתים קרובות מן החיים עצמם. החיים שבהם רק לפני רגע היית ילד ואז נער וסטודנט, ופתאום אתה כבר אב ולרוב אינך יודע כיצד ומתי הפסקת להיות דבר אחד והפכת לדבר אחר, ומה לקחת איתך בדרך ומה השארת מאחור.

 

ואולי יש עוד סיבה אחת, אחרונה, לבחירה שלי בבלש. את התעלומה של השיחה ההיא עם בני והדברים שאמר לא הצלחתי לפענח וכנראה שלא אצליח לעולם. אולי כשהוא יגדל הוא יפתור אותה בעצמו. במקומה חיברתי תעלומה בלשית שמתחילה במטען דמה שמונח בתוך מזוודה ליד גן ילדים, נמשכת בשיחת אזהרה בקול נשי שאומר "המזוודה היא רק ההתחלה", ומתפתחת לחקירת מעשה תקיפה אלים ורצח. ואת התעלומה הזאת כן הצלחתי לפתור. או בעצם, אברהם הצליח.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
עטיפת הספר
אפשרות של אלימות". ספרו של דרור משעני
עטיפת הספר
לאתר ההטבות
מומלצים