גלגל החיים: מכיסא הגלגלים לכורסת המגיש

רועי בן טולילה הופיע לראשונה בתוכנית "בגלל הרוח" על תקן מרואיין. עורכי התוכנית של ערוץ יהדות החדש בהוט, "ערוץ מאיר", הזמינו אותו להשתתף בפיילוט כדי לספר על הפציעה הקשה שעבר במהלך שירותו הצבאי, על השיקום ועל העיסוק שלו כמדריך אימון אישי (קאוצ'ר). אלא שהמפגש החד-פעמי עמו לא הספיק להם. שבועיים לאחר הצילומים, פנו אליו מהפקת התוכנית שוב. הפעם ביקשו שינחה את התוכניות הבאות.

<< עוד חדשות, כתבות ותוכן - בעמוד הפייסבוק של ynet  >>

<< הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו  >>

• דמעות של גאווה: מכתב לבני, החייל החרדי
  

"כשנועם דמסקי, מפיק התוכנית הציע לי להגיש אותה - היו לי רגשות מאוד מעורבים", בן טולילה מספר. "זה עולם חדש ולא מוכר. זאת חוויה מאוד מיוחדת, אבל זה גם הלחיץ אותי. כשדברים גורמים לך אי נוחות, צריך לבחון מאיפה זה בא. וכשבחנתי את עצמי לעומק, הבנתי שזה בא ממקום שאשמח להתמודד איתו- כאתגר".

25 דקות ללא דופק

בן טולילה (31) גדל בקיבוץ קבוצת יבנה, התגייס ושירת כסמ"פ ביחידת מגל"ן. לפני תשע שנים, כחלק מתפקידו, התבקש לעצור מבוקש במחנה פליטים בג'נין. כלבן מיחידת "עוקץ" שהצטרף למבצע חשב בטעות את בן טולילה למחבל וירה לעברו 34 כדורים. כל הכדורים החטיאו מלבד אחד, אך הפגיעה הייתה הרסנית.  

בן טולילה נפגע בעמוד השדרה ונפצע באורח אנוש. במשך 25 דקות הוא נותר ללא דופק, כשצוות רפואי מבצע בו החייאה בשטח. לדבריו, לאנשי צוות המסוק שהוזעקו לשטח הודיעו כי החייל כבר נהרג, אך הם התעקשו להמריא ולפנותו לבית החולים רמב"ם. 

אחד מהטייסים היה חברו הטוב, רב סרן דניאל גומז, שלמד איתו במכינה הקדם-צבאית בעצמונה. גומז נהרג שנתיים לאחר מכן במלחמת לבנון השנייה.

"דני ואני היינו שייכים לאותה חבורה של חברים קרובים, ובשם אותה נחישות, שבזכותה הוא הציל את החיים שלי, הוא נפל במלחמת לבנון השנייה", מספר בן טולילה. "הפרידה מדני הייתה מאוד קשה, כי מעולם לא נפרדתי ממנו ולא אמרתי לו את מה שנורא רציתי להגיד לו - תודה. מאז למדתי לא להגיד יותר 'יבוא יום ונגיד תודה'. צריך להגיד תודה עכשיו".

לצאת לעולם מזווית אחרת

מצבו הקשה של בן טולילה השתפר, אבל בשל הפגיעה הוא נותר משותק בפלג גופו התחתון. "כמפקד יכולתי להגיע לכל מקום עם 20 חיילים מאחור שסוחבים אלנוקה. אחרי השיקום יצאתי לעולם מזווית אחרת - אדם עם כיסא גלגלים", הוא מספר.

"פעולות פשוטות הפכו להיות מאוד מורכבות ברמה הפרקטית - לעשות מבחן פסיכומטרי כשאי אפשר להגיע לכיתה, או ללמוד באוניברסיטה", הוא אומר. "אחרי הפציעה הרבה דברים בחיים הרתיעו אותי, הרבה דברים הפכו למשימה כמו זוגיות, וכמו לקבל את עצמך כמו שאתה - שחקן נכה במגרש כדורסל. למצוא עבודה היה אתגר מאוד גדול. אבל למדתי שדווקא הלחץ הוא הזדמנות להביא אותי למקומות שלא הייתי מגיע אליהם אחרת".

כיום בן טולילה נשוי ואב לשלושה, וגר במושב מבוא בית"ר. הוא עומד לסיים את לימודי התואר השני בייעוץ ארגוני, בעל עסק עצמאי לאימון אישי ושחקן נבחרת ישראל לכדורסל בכסאות גלגלים. "בסוף יוני תיערך אליפות אירופה ואנחנו באימונים קדחתניים. אחרי הפציעה הייתי בבית החולים והייתי מאוד בודד. הכדורסל היה המקום היחיד שיכולתי בו להוציא אגרסיות, להתפרק ולמצוא את המקום החברתי שלי. בכדורסל אתה רואה חבורה של אנשים שהם הדבר הכי קרוב לצוות של לוחמים ביחידה מובחרת, זו יחידה מובחרת של החיים".

הפריה הדדית

בן טולילה בחר לפנות ללימודי הקאוצ'ינג לאחר סיום התואר הראשון בעבודה סוציאלית. באחת מהסדנאות שהעביר,

השתתפה מפיקה מ"ערוץ מאיר" והיא זו שהמליצה עליו כמרואיין.

"ראיתי שהעבודה הטיפולית כמעט נעדרת הסתכלות קדימה. לפסיכולוגיה יש כלים לעזור למי שחווה קושי נפשי, אבל היא מתמקדת בצורה בלתי מידתית בעבר, ואני העדפתי להסתכל קדימה על העתיד. גם בתוכנית 'בגלל הרוח', אני תמיד חוזר עם המרואיינים לילדות, כי אני חושב שיש מזה המון ממה שבנה אותם. מצד שני, אני מאמין שנכון להסתכל קדימה".

המפגשים עם המרואיינים בסדרה, הם רק חלק מהמפגשים היומיומיים עם הלקוחות שלו. "בכל יום אני נפגש עם אנשים שאצלם השינוי הוא 'חם מהתנור', וזה נורא מספק. אתה בא לעזור לבן אדם אבל הוא עוזר לך. הקאוצ'ינג זו הפריה הדדית, זו עבודת צוות".

התשוקה מחפה על חוסר הניסיון

עד היום הצטלם בן טולילה לשמונה תוכניות, שבמהלכן הוא מתלווה לאנשים ייחודים בחברה הישראלית. "אנחנו מנסים להאיר פנים שטרם נראו. אני חושב שהערך המוסף של המדינה, זה האנשים שחיים פה.

"לבקר בן אדם זה כמו להרוס בניין, ולבנות בן אדם זה אתגר מאוד גדול, זו עבודה מאוד מאומצת. הסדרה אולי תיתן גם לצופים הזדמנות לטעום מהניסיון של הבנייה המשותפת".

לדברי בן טולילה, הניסיון שלו כמאמן אישי מקל עליו בהנחיית התוכנית, אולם הקושי היה להתרגל להתנהלות מול מצלמה. "התפקיד שלי בתוכנית הוא להציג שאלות שיגרמו לבן אדם לספר את עצמו בצורה הכי טובה. המפגש הבין-אישי לא זר לי, ואני מרגיש בו מאוד בטוח, אבל חווית המפגש האנושי יחד עם המצלמות, היא שגרמה לי לדריכות ולהתרגשות, אולי אפילו ללחץ", הוא מספר.

בן טולילה לא מפחד להעיד על הההגשה שלו כבוסרית. "יש פער בין הפרקים הראשונים לאחרונים. כמו בכדורסל,

גם כאן אתה מחטיא בהתחלה אבל התשוקה שלך מחפה על זה. יש לי עוד דרך ארוכה במפגש הבין אישי, ומול המצלמה על אחת כמה כמה, אבל לאט לאט מתקרבים".

לראיין אנשים, כשאתה יושב על כסא גלגלים, זה יתרון או חסרון?

"מעולם לא נתתי דעתי על הנקודה הזו. בתוכנית אני מבקר אצל המרואיינים, ושם העניינים מתנהלים לפי הגובה שלו. זה אולי אפילו קצת מפריע בעין, כי רואים שני אנשים שלא מדברים מאותו גובה. אבל זה חלק מהסיפור שלי, ויכול להיות שזה גורם לאדם השני להרגיש יותר גדול מכפי שהוא באמת. זו המשימה שלי - להגדיל אדם ביום הזה ולגרום לו להרגיש מרומם", הוא אומר.

לדבריו, העובדה כי הוא מגיש תוכנית על כיסא גלגלים, לא מזכה אותו בהנחות. "אם אני צריך להגיע לבית של מרואיין שאינו נגיש לי, פשוט עוזרים לי . גם בחיים שלי אני הולך להרבה מקומות, שאני לא יכול להגיע אליהם בעצמי. קשה לי לצעוד עם אדם שהוא לא בגובה שלי ולנהל איתו שיחה, אבל זה חלק מהחיים שלי, גם אם זה לא היה מצולם. בריאיון, אחרי עשר דקות, מה שמשנה זה מי שאתה".