לא יכולתי לחלום על ירח דבש יותר רומנטי

כבר שנים שאני מפנטזת על חופשה מהקלישאות, כזו שרואים במגזינים עם נייר כרום מבריק. חופשה שבה מתעוררים מציוץ הציפורים ונרדמים לרחש הגלים. חופשה שבה הדילמות היחידות הן האם לשזף את הבטן או את הגב, והאם לרבוץ על שפת הים או הבריכה. כזאת חופשה.

עוד בנושא:

כשליש מהישראלים רוצים ירח דבש של חודש

זוחלים מהסוג האישי: ירח דבש תאילנדי

עוד על חתונות בפייסבוק של ערוץ יחסים

עוד חדשות בפייסבוק של ynet  

כבר שנים שאני מדמיינת את עצמי שוחה בבריכת אינסוף, כשידי האחת אוחזת בדקירי תות. אני יודעת שמדובר בחלום יומרני, אז אני מוכנה להתפשר. זו יכולה להיות מצידי גם מרגריטה קפואה. אני חולמת על חופים לבנים ומים בצבע טורקיז. על עצי קוקוס פראיים. על אדמה בתולית. ועל שקט, על גן עדן נטול צעקות "ארטיק קרטיב", "משה!! תוציא את הסנדוויצים!!" או אפילו "מסאז'? בננה לוטי?". כזאת חופשה.

שמלת כלה? מעדיפה אי בודד

אומרים שנשים מפנטזות על יום חתונתן משחר ילדותן. לא אני. למעשה, מעולם לא דמיינתי את עצמי בשמלת קציפה ארוכת שובל, מנשקת לחיי 800 מוזמנים בגן אירועים יוקרתי.

אני בחורה פרקטית. מדוע לדמיין ערב אחד בלבד כשאפשר לדמיין שבועיים שלמים, אולי אפילו חודש. ולא במושב ליד נתניה אלא באי אקזוטי אי שם באמצע האוקיינוס. כל אוקיינוס. אני לא בררנית.

אי לכך, כמה ימים לאחר אירוע החתונה המצומצם שערכנו, התחלנו, אני ואישי, לתכנן את ירח הדבש. ניגשתי למלאכת בחירת היעד לירח הדבש כמו שנשים רבות ניגשות למלאכת בחירת שמלת הכלה.

רציתי את זה מרשים, נוצץ וגרנדיוזי. רציתי מקום עוצר נשימה כמו מחוך על כלוב הצלעות, מקום שיאפשר לי להוציא מהפה מילה אחת ויחידה: "וואוו". בדומה לשמלת כלה מפוארת שתלבשי רק פעם אחת בחיים, ביקשתי לנסוע לחופשה של פעם בחיים.

פרסמתי סטטוס בפייסבוק שפנה לחבריי ותהה "מהו היעד האידיאלי לירח דבש?". נתתי לחברי הפייסבוק שלי להשתולל עם הדמיון. חלק לא השיגו ויזה לדמיון והפליגו למחוזות קרובים כגון צרפת, אחרים זרקו יעדים שאינם מתאימים לירח דבש (אנטרקטיקה?! באמת? אני לא מורידה ממני את החרמונית והגטקס, גם לא במיטה). אחת פנטזה על בורה בורה.

הקלדתי את המילה הכפולה בגוגל, ועם טעינת התמונה הראשונה הכרזתי: "לכאן!". וכך היה. בחרנו שלשה איים בפולינזיה הצרפתית (קבוצת איים באוקינוס השקט שבירתם בטהיטי): מוריאה, ואהינה ובורה-בורה, שברנו קופת חיסכון ויאללה לדרך.

החבילה הגיעה

בדרך לפולינזיה הצרפתית עצרנו לכמה ימים בניו יורק. קודם כל, כי הדרך לשם אורכת קצת פחות מ-30 שעות, לא כולל זמני ההמתנה בין טיסה לטיסה, ובלתי אפשרי (או לפחות בלתי הומני) לעשות את הדרך כולה במכה אחת. שנית כל, ניצלנו את זמן השהייה שם לעריכת טקס נישואין אזרחי בבית העירייה.

מאחר שטקס הנישואין שערכנו בארץ כלל קידוש והחלפת טבעות בקרב קומץ אנשים היקרים לליבנו - אך ללא נוכחות של רב, הרינו נשואים על פי ההלכה אך לא על פי מוסדות המדינה.

חוסר ההפרדה בין דת ומדינה והמונופול שהוענק למוסד הרבנות האורתודוקסית על חיי האישות של כל אחד ואחת מאיתנו, גורמים לכך שאם בחרתם להתחתן בדרך שאינה אורתודוקסית לא תוכרו כנשואים ע"י המדינה.

באשר אליי, לא הייתי מוכנה לתת את הרגע האינטימי של טקס הנישואין בידי גוף המנסה לכפות עלי מנהגים שלא עומדים בהלימה להשקפותי. באופן אבסורדי, אם תערכו טקס נישואין אזרחי במדינה שאינה ישראל, או-אז דווקא תכיר בכם מדינת ישראל כנשואים. יש שטסים להתחתן בקפריסין או בפראג, אך מסתבר שנישואין בניו יורק הם פשוטים יותר, וכל שהם מצריכים הוא דרכון, כמאה דולר ועצבים מברזל.

בדרך לירח דבש מתחתנים בניו יורק. נועה ובן זוגה(צילום: זיו סער)

אם יצא לכם לשחק בילדותכם במשחק הקופסה של אפרים קישון "החבילה הגיעה", בו מטרת השחקן היא לשחרר חבילה שנתקעה במכס תחת נבכי וחלמאות הבירוקרטיה, אזי אתם מוכנים ומזומנים לחתונה בניו יורק. העיקרון הוא פשוט: לוקחים מספר, ממלאים טופס, מחכים לתורכם, משלמים סכום כסף ומקבלים חותמת והפנייה למשרד הבא.

כך עוברים כשש תחנות עד שזוכים בתעודת הנישואין המיוחלת, שעליה החותמת המעניקה הכרה בינלאומית לנישואיכם. אחת מהתחנות כוללת את החתונה עצמה שאורכה שתי דקות על השעון, ובה החתן והכלה (או החתן והחתן או הכלה והכלה) מתחייבים לאהוב, להעריך ולקיים זה את זה. כמו סרט נע נכנסים ויוצאים מהחדר חתנים בטוקסידו, כלות בשמלות לבנות ושושבינות שפרחים בידן. ואנחנו, כמו ישראלים, בחולצות טריקו.

שלא ייגמר לעולם

יומיים מאוחר יותר כבר היינו באיי הפולינזיה הצרפתית שאת כולם, ובורה-בורה בעיקר, ניתן לתאר בכינוי גן עדן - גן עדן. דמיינו קבוצות איים מפוזרות בדרום האוקינוס השקט, שכל אחד מהם מוקף בלגונה ובשונית אלמוגים. הגלים האימתניים של האוקינוס השקט מתנפצים בשאון אל קירות הלגונה השלווה, על המים התכולים והשקטים שבה. חופים לבנים משובצים בעצי קוקוס, וברזורטים המציעים בונגלו מפואר, בריכת שחיה ואווירה נונשלנטית עמוסה בחיוכים.

עבור התייר השמיים הם הגבול. צוות הרזורט יעשה הכל כדי לודא שהוא זוכה לחופשה עליה חלם. מנהלת המלון שבו התארחנו בבורה-בורה עומדת על המזח ומברכת אישית כל אחד ואחת ממאות אורחי המלון שמגיעים בסירה. צוות העובדים מכיר כל אורח בשמו, העדפותיו, וחשוב מכל - מספר חדרו, כדי שיוכלו לחייבו על הקוקטייל בבריכה. אם בחרת בבונגלו על המים, שכשמו - נתמך בעמודים מעל מי הלגונה - תוכל להתבונן בשונית אלמוגים מבעד לרצפה השקופה בסלון הבקתה, ולהזמין שירות חדרים שיגיע בקנו עד למרפסת השיזוף שלך.

גן עדן זוגי. האיים הפולינזיים ממבט אווירי(צילום: נועה בנוש)

הגאונות הגדולה של איי הפולינזיה הצרפתית היא באופן בו הצליחו למתג אותם כיעד תיירותי לזוגות בירח דבש. כל דבר במקום הזה, החל ממצע פרחים בצורת לב על המיטה (כמה קלישאה ככה עובד) ובקבוק שמפניה קר הממתין לך עם הגעתך לחדר, המשך בפרטיות מוחלטת בשטח המקיף את הבונגלו וכלה בשירות הטוב ביותר בעולם, צועק "ירח דבש". האווירה האקסקלוסיבית והרומנטית מושכת "האנימונרז" מכל העולם שגם הם, כמוני, מבקשים לנסוע לחופשה של פעם בחיים, ובשביל חופשה של פעם בחיים הם מוכנים לשלם, ואפילו הרבה.

ישנם יעדים תיירותיים נוספים בעולם החביבים על זוגות בירח דבש. תאילנד למשל, או המלדיבים. ההבדל הגדול הוא שבבורה-בורה אין גם זוגות בירח דבש, יש בעיקר זוגות בירח דבש או כאלה שחוגגים יום נישואים. הייתי מעריכה את חלקם בכ-95 אחוזים מן הנופשים. לרגע דמיינתי כי העולם כולו נשטף במבול וניצבת אנוכי על תיבת נח הצפה על מימי האוקינוס השקט, ובה זוגות זוגות של מינים שונים: זוג יפני, זוג אמריקני, זוג צרפתי, והנה - גם זוג ישראלי. ולכולנו תפילה אחת - שלא תשוב היונה עם ענף הזית, שלא נצטרך לעזוב לעולם.

חלום שמתגשם. בורה בורה(צילום: נועה בנוש)

התבוננתי סביבי. במסעדה פזורים שולחנות, וסביב כל אחד מהם שני כסאות. בים מסודרים כסאות הנח, זוגות-זוגות. לרשות האורחים קייאקים - זוגיים - לשימוש חופשי. בין האטרקציות שמציע המלון - פראסייל (מצנח שמחובר לסירה) שמיועד ל- נחשו לכמה אנשים? אודה ואבוש כי לפני צאתי מהארץ שקלתי לקחת עימי חפיסת קלפים כדי לשחק עם החברים החדשים שנכיר באיים.

אין אחד, יש שניים

ובכן, עברו חמישה ימים עד שהצלחתי לנהל שיחה עם אורחים אחרים, זוג מקסים מהוואי. לדאבוני, לא ראיתי אותם מאז. ואיך נתראה אם בו בערב פינק אותנו המלון בארוחה רומנטית מבודדת על שפת הים, ובערב שאחריו בארוחה רומנטית במרפסת הבקתה לאור נרות. איזה זוג? מהוואי? האמת, מהר מאד נכנסים לאווירה וכבר לא מנסים, או רוצים, לדבר עם אף אחד.

זוגות זוגות פוסעים על החוף, שלובי ידיים. זוג יפני, זוג אמריקני, זוג צרפתי, והנה - גם זוג ישראלי. מברכים שלום בניע ראש. לא מבזבזים מילים. המקום המושלם לירח הדבש, כך מסתבר, הוא זה שבו מתפלשים בהדוניזם מוחלט בחגיגת הזוגיות, בתוך מקדש שכל מטרתו לשרת את צרכי הביחד שלכם.

במקדש הזה אין מקום לאדם הבודד, שכן יחידת המידה הקטנה ביותר בו היא שתיים. "בוקר טוב מיסיז לב" מברכים אותי עובדי המלון בחיוך כה רחב, שמשכיח ממני את העובדה שבכלל קוראים לי בנוש. מזל שאת חפיסת הקלפים השארתי בבית.