מי אמר שרווקים מזדקנים לא מסוגלים להשתנות?
לא פעם אני שומעת משפטים כמו "אחרי גיל שלושים, אם אתה רווק - יש לך כבר הרגלים קבועים ונוקשים" או "אנשים בודדים הם אנשים קשים". גם יואב היה אדם כזה, אבל ההתאהבות בליטל גרמה לו להבין כמה דברים על עצמו ועל האופן בו התנהל עד כה במערכות יחסים
בשנים האחרונות כתבתי לכם פעמים רבות על שינויים - לעיתים מרחיקי לכת, שאנשים עושים בעקבות טיפולים פסיכולוגים, אישיים או זוגיים. סיפרתי על אנשים שהיו מוכנים לבדוק תפיסות פנימיות שלהם, להתעמת עם סכמות מחשבתיות שאפיינו אותם ולשים סימני שאלה על האמונות, הרגשות וההתנהגויות שלהם.
עוד בנושא:
חברותיה מתחתנות אבל היא אוהבת להיות רווקה
רווקות מאוחרת: מה אומרים המחקרים האחרונים?
עוד על פסיכולוגיה זוגית בפייסבוק של ערוץ יחסים
היום אני רוצה לספר על שינוי מעורר התפעלות שעשה אדם בעצמו, בלי עזרת אחרים, תוך תהליכי חשיבה והתבוננות פנימיים. אני מבקשת לספר את סיפורו, כי לא פעם אני שומעת משפטים כמו "אחרי גיל שלושים, אם אתה רווק - יש לך כבר הרגלים קבועים ונוקשים" או "אנשים בודדים הם אנשים קשים" וכולי. אני רוצה להביא סיפור אמיתי, שבשבילי מהווה השראה – אנשים כן יכולים לעשות שינוי בעצמם, ואפילו שינוי מהותי.
הרווק האחרון בחבורה
יואב הכיר את ליטל (השמות בדויים) כשהיה כמעט בן ארבעים. היו ימים שכבר לא האמין שימצא אי פעם זוגיות, והתחיל להתרגל לרעיון שכנראה יישאר לנצח לבד.
הוא היה הרווק האחרון בקרב חבריו. כל האחרים היו נשואים, וחלקם הגדול כבר הורים לילד אחד או שניים. כשהכיר את ליטל הוא הרגיש, כאילו ארבעים שנה הלך במדבר וחיכה עד שסוף סוף תגיע.
היא היתה בדיוק מה שחלם עליו: אשה יפה, חזקה, חכמה, מצחיקה, שובה בין רגע את הלב של כל מי שסביבה. אשה שמיד מתאהבים בה.
עבורה זו לא היתה מערכת היחסים הראשונה, אבל זה לא שינה להם. זמן קצר אחרי שהכירו עברו לגור יחד בדירתו, כשלשניהם ברור שלא יחכו זמן רב בטרם ימסדו את הקשר ויבנו משפחה. שניהם מאד רצו בכך.
האהבה בין יואב וליטל היתה גדולה, אבל מהר מאד אחרי שעברו לגור יחד הם החלו לריב. היו אלה ריבים מרים וחריפים, שקשה להשלים ולהחלים מהם. על מה הם רבו? על מה לא. הם רבו על הדרך בה יסדרו את הדירה, על הרגלי האכילה והנקיון, הם רבו כמה לצאת, באיזו תדירות לפגוש חברים, איך לארח, איך ומתי להתארח, באיזה אופן לקבוע את סידורי הפגישות עם המשפחות שלהם, איך לחלק ביניהם את התשלומים, מי אחראי להוריד את הכלבה... על כל דבר.
במהלך הריבים יואב היה מעליב מאד את ליטל, משפיל אותה אפילו. הוא לא הסכים לקבל את דעתה, ולפעמים אפילו לא את זכותה שתהיה לה דעה. היא, מצידה, היתה נפגעת ונסגרת. לא ממש יודעת איך להתמודד עם המצב. במשך הזמן הפכה כנועה יותר ויותר והחלה להתנהג כחסרת דעה חופשית.
במקביל, כבתה שמחת החיים שלה. היא היתה מודאגת ומאוכזבת, מעצמה ומהיחסים שלהם. לבסוף הגיעו אלי לפגישת טיפול זוגית, שואלים אותי ואת עצמם אם הם צריכים "לפרק את החבילה" או לנסות בכל זאת לתת צ'אנס ולהלחם על היחסים.
לאן נעלמה האשה החזקה?
הכרתי את ליטל מתקופה קודמת, בה היתה מטופלת אישית שלי. זכרתי אשה מבריקה, חזקה, עצמאית, שעמדה בניסיונות חיים לא פשוטים, והוכיחה את עצמה פעם אחר פעם. זכרתי אשת קריירה שעברה מתחום עיסוק אחד לאחר, ובכל אחד מהם קצרה הצלחות והתפעלות. אשה מיוחדת.
להפתעתי, כמעט לא זיהיתי את ליטל שישבה על הספה מולי. במקום האשה החזקה והמוצלחת שהכרתי, ישבה בחורה מבולבלת, חלשה, אבודה. כשיואב וליטל התחילו לספר על מה שקורה להם בקשר, ראיתי אותו מדבר אליה בזלזול והתנשאות, ואותה מתגוננת ונסגרת יותר ויותר.
הם היו אצלי במשך מספר פגישות בהן ניסו ללבן את הקשיים שלהם. פעם אחר פעם נדהמתי מהאופן בו יואב מדבר אליה, ומהדרך שבה היא מקבלת את התקשורת הזו, כאילו היא רגילה בה. ראיתי אותה מנסה להראות לו את נקודת המבט שלה, תוך כדי שהיא מקטינה את עצמה, מתנצלת ומתגוננת.
גם כשלא נשמעה משוכנעת, ויתרה לו פעם אחר פעם ונהגה בהתרפסות וביטול עצמי, בעוד שהוא, מצידו, לא נתן רמזים לכך שהוא רואה את הדינאמיקה הזו, או שזה מפריע לו. היה נראה שהוא רוצה להשתלט יותר מאשר לשכנע. שהכי חשוב לנצח, ולא באמת לרדת לעומקם של דברים.
לאחר מספר שבועות הם החליטו להיפרד, וזמן מה אחר כך לא שמעתי משניהם. הצטערתי על האהבה הגדולה שלא הצליחה לעזור להם למצוא גשרים אחד ללב השני, אבל בסתר ליבי התעוררה בי גם המחשבה שאולי עדיף לה, לליטל, שיואב ימשיך למקום אחר. אולי בקשר אחר היא תוכל להביא את עצמה בצורה יותר מלאה, כמו שהכרתי אותה פעם.
שינוי של ממש או הצגה?
שלושה חודשים אחר כך ליטל שבה לחדרי למספר פגישות אישיות בהן סיפרה על תהליך התקרבות שהחל בינה לבין יואב, ועל כך שהוא מתנהג לגמרי אחרת מפעם. "זה כאילו שהוא נולד מחדש", אמרה. הקשבתי לה, קצת בספקנות, אני מודה. "הוא סיפר לי שבחודשיים אחרי שנפרדנו הוא לא יצא כמעט מהבית. רק ישב עם עצמו וחשב על הדברים. הוא החליט החלטות. הוא נחוש לעשות שינויים. הוא אומר לי שהוא אחר", סיפרה.
לבסוף שאלה: "מה את אומרת, אנשים יכולים לעשות שינויים? או שזה רק משחק?". לא ידעתי מה לענות לה. כן, אנשים עושים שינויים. אבל האם יכול להיות שיואב כל כך שונה? שאפשר לעשות שינוי כל כך עמוק - כל כך מהר? ואולי הוא פשוט מתאמץ כי הוא נורא רוצה לחזור אליה?
בשבועות הבאים הלכה והתבהרה אצלי תמונה מרגשת מאד של יואב. אכן – האיש עשה שינוי. אני חושבת שמעולם לא ראיתי אדם עושה שינוי פנימי כל כך עמוק ומשמעותי בזמן כל כך קצר ובכוחות עצמו. אני מבינה היום שכשליטל עזבה, יואב הרגיש שעולמו חרב עליו. הוא הבין שהדבר הכי טוב שקרה לו בשנים האחרונות, או בכלל בחיים, חומק מבין אצבעותיו.
הוא הבין שהוא הולך לאבד אותה. שהוא הולך לאבד את ההזדמנות הנהדרת הזו, לחיות עם אשה שהוא כל כך אוהב ומעריך. פתאום דברים שהיא אמרה לו בחודשים האחרונים אצלם בבית במהלך הריבים והשיחות הקטועות, או אצלי בחדר במהלך הפגישות הטיפוליות – חזרו אליו. פתאום הוא הבין שהיה טעם בטענות שלה. שיש בהן מן הצדק.
לאט לאט הוא העיז, באומץ רב לדעתי, להסתכל על ההתנהגות שאפיינה אותו במהלך הקשר של ליטל: השתלטנות, הווכחנות והרצון לנצח בכל מחיר. ומצד שני, ראה בבהירות את הקושי שהיה לו לתת לה מקום, להתחשב ברצונות שלה, לראות את הצד שלה. רק כשהלכה הוא הרגיש בחריפות כמה היתה משמעותית עבורו. איזו מהפכה עשתה בחייו. פתאום ראה בצבעים בהירים וכואבים את ההשקעה העצומה שלה בו - כמה פינקה אותו, פרגנה לו, דחפה אותו קדימה.
התנהגויות קטנות, כאילו חסרות חשיבות, כמו זה שהכינה לו אוכל לעבודה כל יום, ושמה בקופסאות עם פתקי אהבה קטנים, פתאום תפסו את עיניו, והוא הבין כמה השקיעה בו בשמחה. כמה היה אכפת לה ממנו. פתאום נזכר כמה דחפה אותו לקדם את עצמו ולא רק את שניהם כזוג: עודדה אותו לפתח תחביב, ללכת לפגוש חברים של עצמו, לחזק את הקשר עם בני משפחתו הקרובים והרחוקים, לטפח את ההופעה שלו, להשקיע בספורט ובבגדים מחמיאים. היא פרגנה לו ופינתה לו מקום. והוא לא עשה את זה מהצד השני.
ההכרה הזו טלטלה את עולמו הפנימי של יואב, והוא היה מוכן לנסות לשנות. כשליטל הסכימה לפגוש אותו והם החלו בזהירות להתראות מדי פעם לכמה שעות, היא התבלבלה והתפלאה על ההתנהגות החדשה שלו.
"הוא מראה לי חלק שלו שאני לגמרי לא מכירה", היא סיפרה. "החל מהיחס הנחמד והמנומס שלו למלצרית, דרך הלארג'יות שאף פעם לא אפיינה אותו, ההתייחסות האוהדת לחברים שלי, העובדה שהוא בכלל שואל אותי איך היה היום בעבודה, ובאמת נשמע מתעניין. אני עדיין מתקשה להאמין".
פתאום הוא שלח לה סמסים באמצע היום, התקשר לדבר איתה, התעניין בשלומה. קנה לה מתנות קטנות, שם לב לדברים שהיא אומרת, זכר סיפורים שלה. התחיל ללכת לחדר כושר, ליזום פגישות עם חברים.
אני יודעת מה חלק מכם חושבים – שזה מאמץ, סוג של "שריר" שיואב מחזיק, רק כדי שהיא תחזור אליו ואחר כך יחזור לעצמו והכל יהיה כמו פעם. מה תאמרו, אם אספר, שכל זה קרה כבר לפני זמן רב, והשינוי עדיין קיים, יציב, מתמשך וממשי?
יעל דורון, פסיכולוגית, מטפלת אישית וזוגית ומנהלת את מכון זוגות
לפנייה לכתב/ת 
