שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אין לי הפרעת אכילה. סתם שכחתי לאכול
    מדוע לרבות מן הנשים שמתמודדות עם קושי ביישום זוגיות יש גם מערכת יחסים מורכבת עם אוכל, וכיצד משפיע הדבר על יכולתן ליישם זוגיות מוצלחת?

    לפני שנים רבות כשסבלתי מהפרעות אכילה (בתחילה בולימיה ובהמשך 'רק' התקפות של אכילת יתר ועיסוק מתמיד במשקל ובאוכל) חשבתי שרק אני חיה בסרט הרע הזה, התביישתי במה שקורה לי ולא סיפרתי על-כך לאף אחד. במשך למעלה משמונה שנים הסתרתי את הכאב שליווה את חיי יום-יום, שעה-שעה, כאב שנוצר כתוצאה מהמחשבות הבלתי פוסקות על אוכל ולא הניח גם בתקופות שירדתי במשקל.

     

    עוד בנושא:

    התחתנתי עם אנורקסית

    שמנות, רזות, מכוערות - כולן יכולות להיות סקסיות

    עוד בנושא אימון אישי בפייסבוק של ערוץ יחסים

    כל החדשות בפייסבוק של ynet

     

    כיום כשמגיעה אלי לקוחה חדשה בשל קושי ליישם זוגיות מאושרת, לעיתים קרובות מדי אני מופתעת לגלות שגם לה יש מערכת יחסים מורכבת עם אוכל, כזו שמטרידה את מחשבותיה, מכלה אנרגיה שחיונית להשגת מטרותיה ומהווה מלחמה עצמית של ממש. הקשר בין קושי ביישום זוגיות מאושרת לעיסוק יתר במשקל ובאוכל אינו מקרי. כמו ביצה ותרנגולת, מהווים אלה שני צדדים של אותו המטבע - חוסר באהבה עצמית.

     

     

    אוכל כמלחמה

    עיסוק יתר בדיאטה, במשקל ובאוכל, הפך בימינו למגיפה של ממש. אינספור נשים, לא רק פנויות כמובן, סובלות מאכילת יתר על רקע רגשי, סולדות מהשתקפות גופן במראה ונכנסות לדיכאון של ממש אם הן עולות חצי קילו.

     

    המעגל האינסופי שמורכב מניסיונות חוזרים ונשנים לעשות דיאטה, ניסיונות שתמיד מסתיימים באותה צורה - זלילה - הפך לנורמה, או כפי שמציינות לקוחותיי "טוב, אני אשה...", כאילו אין דבר טבעי יותר מלחיות בכאוס הפיזי והרגשי הזה.

     

    רובן לא מודות בבעיה אף בינן לבין עצמן, ומצדיקות את המצב בשלל תירוצים: "אני לא רעבה", "הייתי עסוקה ושכחתי לאכול" או "אני בסך הכל אוכלת בריא". נשמע הגיוני, לא? אז מדוע אני קוראת להסברים האלה תירוצים? כי האשה שטוענת שאינה רעבה מרעיבה את גופה במשך שעות ארוכות כל יום, ומודה שלא אחת היא הולכת לישון רעבה.

     

    זו שהיתה עסוקה ו'שכחה' לאכול, מוצאת את עצמה זוללת ללא פרופורציה לאחר ש'החזיקה' יום שלם בעבודה, וזו שבסך אוכלת בריא מונעת מעצמה גישה מוחלטת לדברים שהיא הכי אוהבת ובכל פעם נשברת מחדש ונכנסת לתקופות של זלילה. וכל אחת מהן, על-אף ההצדקות שהיא מספקת למצב ועל-אף התקווה שבפעם הבאה זה יצליח, שבעה כבר מהמעגל המתיש של עוד תקופת משטר קפדני שמסתיימת בחוסר שליטה, עייפה מההלקאה העצמית, מהשיפוט כלפי גופה וכלפי עצמה, ובעיקר - מהמחשבות הבלתי פוסקות על העניין.

     

    כל אחת מהן עייפה, אבל גם מפחדת לחיות ללא אותו הדבר שתופס נתח כה ניכר ממחשבותיה. שכן בתוכה, אף אם אינה ערה לכך במודע, היא מעדיפה לחשוב על מה כבר אכלה, מתי בפעם הבאה תאכל או למה לעזאזל עוד פעם הגזימה, מאשר על הדברים מהם היא מנסה להימנע מלחשוב.

     

    על מה באמת את מפחדת לחשוב?

    המחשבות מהן משחרר אותך עיסוק היתר באוכל, הן אותן מחשבות מהן את מנסה להימלט בכל דרך - באמצעות שעות ארוכות של עבודה, באמצעות התעסקות אינסופית באיך דיברו אליך עמיתים לעבודה או את מי קידמו לפניך, באמצעות שוטטות בלתי פוסקת בפייסבוק רק בכדי לא להרגיש לבד.

     

    באמצעות שתיה, עישון, צפייה בטלוויזיה או כל ניסיון שלא להישאר לבד עם עצמך - המחשבות שלמרות כל ניסיונותייך להיות חיובית מתעקשות שלעולם לא תשיגי את מטרותייך, שלמרות כל הישגייך אינך מספיק טובה, ושכנראה משהו בך פגום שכן אחרת כבר היית משיגה את הדבר שאת כה רוצה - זוגיות.

     

    כי כשאותן מחשבות בכל זאת עולות בשעות הקטנות של הלילה או בשעות המתות של יום שבת אחר-הצהריים, הן יוצרות כאב עצום ותחושה של פחד מכלה. ולכן, למרות הכאב שגורם העיסוק התמידי במשקל ובאוכל, הוא גם מספק שחרור ממה שמכאיב לך הרבה יותר.

     

    כיצד מנציח העיסוק באוכל את החוסר באהבה עצמית?

    בניסיון לחוש ראויות לגבר אליו הן נושאות עיניים, משקיעות הפנויות את מיטב הונן וזמנן בניסיון לאהוב את עצמן יותר, אך מנגד, באמצעות האוכל, הן נלחמות בעצמן, פוגעות בעצמן ובגופן, מרעיבות את עצמן, מלעיטות את עצמן ומלקות את עצמן, ובכך שולחות לעצמן מסר חד וברור: "מגיע לי יחס פוגעני ומזלזל" - מסר שמנציח את חוסר אהבתן העצמית.

     

     

    את המסר הזה הן נושאות לעולם ולמערכות היחסים שהן יוצרות, ולא אחת הן מוצאות את עצמן מול גבר ממנו הן זוכות ליחס פוגעני ומזלזל, עיוורות לעובדה שכך בדיוק הן מתייחסות לעצמן.

     

    מה לעשות בכדי לשנות את המצב? ובכן, אם גם את נמצאת במצב זה וכבר כמהה להשתחרר ממנו, הצעד הראשון שעליך לעשות הוא לשאול את עצמך "האם הדרך בה אני פועלת מקדמת אותי לעבר מטרתי?".

     

    אם תעני על כך בכנות, יהיה עליך להודות שמלחמה עצמית לעולם אינה עובדת לאורך זמן, לא לצורך שמירה על דיאטה מאוזנת, לא לצורך ניתוק מקשר לא בריא ולא לצורך שינוי דפוסי התנהגות מזיקים. קודם כל הניחי לעצמך! למדי להקשיב לגופך, לצרכייך ולרצונותייך, והכי חשוב – למדי לכבד את עצמך.

     

    בהצלחה!

     

    בואו להיות חברים שלנו בפייסבוק 

     

    שרון שחף היא מאמנת אישית, מומחית לאימון רגשי.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "אין לי הפרעת אכילה. סתם שכחתי לאכול"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הכרויות
    כתבו לנו
    מומלצים