מתבייש לשים תמונה שלך? אל תצפה שנכיר

ליד התמונה הזו מופיע אייקון מוכר מאוד לגולשי האתר – ריבוע אפור, מלווה באייקון של מצלמה וקו החוצה אותו. אין תמונה. בזמננו אנו, צריכה להיות לך סיבה מאוד טובה (או חוצפה מסוימת, לדעת כמה אנשים) לא להראות את עצמך, ו"אלון" מפרט אותה כבר בתחילת ההודעה.

"כעובד משרד הביטחון בתפקיד רגיש ומסווג", הוא כותב, "אסורה עליי החשיפה בכל אמצעי האינטרנט". עוד ממשיך אלון ומספר שזו המגבלה בעבודה כה סודית ושאם אנו היינו במקומו היינו עושים בדיוק, "אבל בדיוק", אותו הדבר.

אבל אנחנו לא עושים אותו דבר. השנה היא 2013, וחוסר תמונה נחשב לחוסר אמינות כללי. ה"קוביות האפורות", כמו שהן מכונות, נשארות כמין גלעד לתקופה עתיקה יותר, ו"אלון" נשאר נושא לבדיחות.

בראשית היו הצ'אטים

אבל בואו נעשה רגע סדר: בראשית הרומן רחב היריעה שנרקם לו בין ההומו לאינטרנט כמעט מתחילת הדרך, היו הצ'אטים וה-MIRC: אותן תוכנות צ'יטוט שהיו פופולריות מאוד בשנות התשעים.

גם אז, כמובן, הייתה דרישה לתמונות: היינו שולחים אותן, כבדות ובאיכות גרועה, במשך דקות ארוכות ומותחות. היו אלו ימים בהם "אין לי סורק", היה תירוץ לגיטימי לחלוטין. לאחר מכן הגיעו אתרי ההיכרויות שמילאו פונקציה ש"ייתרה" הן את הצ'אט והן את הגנים הציבוריים – אותו פורמט מוקדם לחיפושי רומנים ורומנים לרגע.

מה שמביא אותנו להיום ולמצב הנוכחי. לכולם כבר יש תמונות באינטרנט, בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. לכל סלולרי בשנים האחרונות יש מצלמה. כל רגע ורגע מחיינו מתועד לעייפה, הכל נחלק עם כולם בערבוביה שאינה בלתי חיננית.

ובואו נודה בזה: אם זה בגלל לחץ חברתי או תצורת התקשורת שהשתנתה, היום פשוט אין ברירה אלא לחשוף את עצמך. זה עובד כך בכל מקום, וגם באתרי ההיכרויות – אם אין תמונה, רצוי מאומתת, אין הרבה סיכוי. בגלל זה מסתובב לו שם אותו "אלון" ולא מבין מה ברח ממנו. נכון, הסיפור שלו מחזיק מים כמו ספוג רטוב, וגם כולל מספר דומה של חורים, אבל בואו נניח אותו בצד לרגע.

מה קרה לפרטיות שלנו?

בואו נניח לרגע שמה שאלון רוצה זו פרטיות. שלא כולם ידעו. ובכן, צר לי. היום זה פשוט לא אפשרי. אין לו סיכוי. אף אחד לא יאמין לו, ובצדק. לא באטרף, לא בפייסבוק ולא בשום מקום. לענייני היכרויות הגייז יש פתרון ביניים; מי שעדיין מרגיש שהוא צריך להתחבא – בין אם מדובר בבעלי משפחות, בני מיעוטים אתניים ודתיים ועוד – לא יופיע באטרף, אלא ישתמש, עדיין, בגנים הציבוריים ובצ'אטים - כל המקומות העתיקים הללו שעוד מאפשרים מידה מסוימת של אבטחת מידע.

עם התפוצצותה של פרשת שרון גל (או אי-פרשת שרון גל, תלוי את מי שואלים), אנחנו נדרשים שוב לעמוד מול השאלה שעומדת באוויר כבר שנים: מה באמת קרה לפרטיות שלנו? אני מאמין שכולם כבר יודעים שלא משנה עד כמה אתה קנאי לפרטיותך ברשת, קשה מאוד לשמור היום על סודיות מוחלטת.

גם האדם הזהיר בתבל עלול למצוא עצמו היום חשוף ללא רצונו. כל תמונה שמועלית לרשת נשמרת במקום כלשהו, ויכולה להימצא בלחיצת מקש באמצעות תיוגים או חיפוש התמונות של גוגל. כל עצומה שחתמת עליה לפני מאתיים שנה תופיע ברשת תחת שמך, ועוד בעמוד הראשון של התוצאות (וכן, זה עלול להיות מביך – אני יודע, אני יזמתי עצומה להעלות את "השיר שלנו" על DVD בזמנו).

העולם השתנה

אבל בסופו של דבר, אין זו תופעה רעה באופן מוחלט – המחאות החברתיות, התקשורת הישירה עם מותגים וגופים, וה"התעוררות" הפתאומית של אנשים אל תוך הידיעה שאולי הסביבה משקרת אותם, הם כולם תוצאה של התהליך הזה. למסתכל מבחוץ זה ייראה אולי מצחיק לגלות שאנחנו עדיין מזדעזעים כביכול מזה שמישהו העז להדפיס תכתובת הודעות באתר היכרויות, כאשר אנחנו חולקים כיום עם הפיד שלנו את הדייט של אתמול בלילה.

הזעזוע מסיפורה של אותה נערה צעירה שסרטוני המין הפרטיים שלה הסתובבו בוואטסאפ אצל חצי מדינה, הולך יד ביד עם ההתלהבות מתמונות העירום שלנו, שחשופות לכל מי שנרשם לאתר בו פרסמנו אותן.

למי שמחפש טוב או רע בסיפור הזה, יהיה קשה למצוא, כמו גם למי שמחפש פיתרון. אנחנו נמצאים בעיצומו של שינוי חברתי אדיר בצורה שבה אנחנו מתקשרים, וזה המצב אליו אנו צריכים להסתגל בשנים הבאות. וזה מה ש"אלון" לא מבין – העולם סביבו השתנה.

קטונתי מלתת פתרונות מלבד לימוד הגדרות הפרטיות של כל אתר ואפליקציה שאתם משתמשים בהם, שמומלץ שתדעו בכל מקרה.

אני כן יכול להציע הצעה שתהיה טובה לחיים: דאגו שהאנשים סביבכם יהיו חברים טובים, נאמנים והוגנים. הסיכוי שמישהו כזה ישתמש במידע שאתם מפרסמים לרעתכם קטן, וגם יאפשר לכם להתבטא יותר בחופשיות מבלי לדאוג ממה יגידו.