ההורים שלי עדיין בארון. מסרבים לקבל אותי

"הנושא הזה מבחינתנו קבור עמוק באדמה", הודיע אבא שלי לא מזמן כשניסיתי להסביר שזה פוגע בי שמתעלמים מבת הזוג שלי. החדשות הטובות הן שהנושא קבור ולא אני. כלומר, הקשר בינינו לא נותק אבל "הנושא", כלומר - זה שאני לסבית, זה קבור. עמוק. בקיצור, ההורים שלי חיים בהכחשה.

עברו כבר שלוש שנים מאז שסיפרתי להוריי שאני לסבית. לא ציפיתי שהם יקבלו זאת מיד בברכה, שיתלהבו או שיבינו. ידעתי שיהיה להם קשה לקבל את זה אבל לא ידעתי עד כמה. הם לא מסוגלים לקבל את זה, לפחות נכון להיום. בעתיד - מי יודע. אך כרגע אני לא כל-כך אופטימית.

בכל פעם שהשם שלה עלה, הם החליפו נושא

לפעמים זה ממש מעציב אותי. למשל בליל הסדר כשהזמינו אותי לבד, בלי בת הזוג שלי. אם היא הייתה גבר הרי היו מזמינים אותנו בשמחה. זה כאב וזה אכזב אותי שוב, אבל בסוף הבנתי שאני צריכה לשחרר אותם.

לא יעזור לי להיות מתוסכלת ולהמשיך לצפות שהם יקבלו. אני צריכה להניח להם. אם הם בוחרים לא להתמודד - זו זכותם וכנראה שאני צריכה גם להניח לעצמי. ואני מנסה. אני באמת מנסה להניח לזה, אבל מה לעשות שיש רגעים בהם אני בכל זאת מרגישה את הפספוס שמציף אותי.

כשאני איתם אני מרגישה שאני לא אני, וזה לא הגיוני! הם הולידו אותי, ככה נולדתי. הם הרי הראשונים שהיו צריכים לקבל אותי, עוד לפני שאני קיבלתי את עצמי. אני רוצה שהם כבר יתמודדו. אני רוצה שהם ילמדו לקבל את זה באהבה. שילמדו לקבל אותי איך שאני. שיקבלו את בת הזוג שלי. שישמחו באושר שלי ובאושר שלנו. הם ההורים שלי!

אז נכון שהם אוהבים אותי וגם את הנכדים שלהם, ונכון שהקשר לא נותק, אבל זה לא זה. הם אפילו לא מוכנים לדבר על הנושא או לקבל עזרה. לא מסוגלים לעשות את הצעד הראשון ולנסות לצאת מהמצב התקוע הזה. תהרגו אותי אבל אני לא מצליחה להבין למה. הרי גם להם המצב הזה קשה. בהתחלה חשבתי שכשאהיה שלמה עם עצמי, גם הם יקבלו את זה. ניסיתי לדבר בטבעיות על בת הזוג שלי, לא להסתיר ולא להתעלם מהנושא. לצערי, זה לא עבד. בכל פעם שהשם שלה עלה, הם החליפו נושא וזה כאב.

לשחק את המשחק

אחר כך התחלתי לשחק את המשחק שלהם - לא לדבר עליה ולא להעלות את הנושא. זה בלתי נסבל. היא הרי חלק מהחיים שלי! אלו החיים שלי! זו אני! אבל אם אני לא מקבלת את מי שלא מקבל אותי, אז אולי גם אני בעצם לא סובלנית?! כשהבנתי את זה, הבנתי גם שאני לא יכולה לעזור להם. רק הם יכולים לעזור לעצמם. וכן, אני יודעת שקשה להם. הם כלואים בסטיגמות והשמרנות תוקעת אותם.

הבושה, הפחד, כל אלו גדולים מאד עליהם. הם חיים בארון ואני יודעת שרק כשיעזו לצאת ממנו, רק אז הם יבינו שזה לא כזה מפחיד, שהם בזבזו אנרגיות מיותרות בלנסות להסתיר. הם יבינו שיש סביבם עוד הורים לבנות לסביות ולבנים הומואים, ושהכל בסדר, שהם לא לבד. הם יבינו שהקשר שלנו יכול להיות הרבה יותר משמעותי וחזק - אם הם רק יסכימו להתמודד, אם יבחרו להרים את הראש ולהסתכל לפחד בעיניים.

בינתיים אני מרגישה שעליי להמתין בסבלנות, ואני מקבלת את זה שההורים שלי לא מסוגלים לזוז מהעמדה שלהם. אני מקבלת את זה שההורים שלי לא מושלמים, שגם הם עושים טעויות. אני יודעת שלא רק ההורים שלי לא מקבלים אותי ואת השינוי שעשיתי בחיים. גם אחרים. אבל עם אחרים זה משהו אחר.

אני יודעת שלא כולם אוהבים את מה שאני אומרת, עושה, חושבת. לא כולם אוהבים את צורת החיים שלי. לא כולם מסכימים עם דעתי. לחלק גדול יש דעה הפוכה, גישה אחרת ונקודת מבט שונה לחלוטין על החיים, ו-וואלה, לא כולם אוהבים אותי וזה בסדר.

שלום עם עצמי

פעם נורא רציתי לרצות את כולם. רציתי שכולם יהיו מרוצים ממני, שיאהבו אותי וימחאו לי כפיים. אך בסופו של דבר, מי שנפגעה מכל ה'פליזריות' הזו זו אני. נשארתי מרוקנת, שאובה, חסרת אנרגיה וחסרת שמחת חיים. אני שילמתי את המחירים אבל היום כבר לא. היום אני יודעת שזה בכלל לא ריאלי לרצות את כולם ולהישאר אני. עשיתי את השינוי. חזרתי לעצמי. מצאתי את שרון האבודה ואני חיה עם עצמי בשלום. אני אוהבת את מי שאני וזה הכי חשוב.

למדתי לחיות בשלום עם הביקורת, השנאה, הטינה, הסלידה והכעסים של אנשים אחרים כלפיי. למדתי לחיות בשלום עם הקללות, מילות הגנאי, ההערות המעליבות והציניות שאחרים הפנו אליי. פעם אמרו לי "כשכלב נובח לא נובחים בחזרה", והתכוונו כמובן לבני האדם - לאלו שנובחים עליי ולא מתביישים לקחת על עצמם את תפקיד של סגנו של אלוהים. היום אני כבר לא צריכה אישורים, לא מצפה שיקבלו ויאהבו.

אגב, שלא תבינו אותי לא נכון - אני לא נכנעת לרוע ולא מרימה ידיים. להיפך, אני ממשיכה בדרכי בראש מורם ולא מתרגשת. אני נושאת את הדגל בגאווה! אבל יחד עם זאת, למדתי לקבל גם את מי שלא מקבל אותי. אני מקבלת את זה שיש כאלה שקשה להם לקבל את מי ששונה מהם, זר להם ולא לגמרי מובן להם.

אני מקבלת את זה שלא כולם מבינים איך יכול להיות שהייתי נשואה לגבר וכיום אני לסבית גאה. אני מקבלת את זה שלא כולם מוכנים להכיל תמונה לא נורמטיבית של משפחה וזוגיות. אני מקבלת את זה שיש אנשים שמטילים ספק באושר שלי. אני יודעת שבני אדם הם לא רעים אלא מתנהגים ברוע כשרע להם. אני גם יודעת שאנשים שלא מאושרים ולא מסופקים בעצמם, גם לא מאמינים באהבה ובאושר של אחרים.

ולכן אני מניחה להם. לתמיד. אני מקבלת את זה שלא מקבלים אותי, ואני סומכת על עצמי שאמשיך להיות נאמנה לעצמי כל החיים. סומכת על עצמי שאמשיך להקשיב לקול הפנימי שלי. ככה בחרתי לחיות. 

שרון דוידוביץ היא מנטורית, מאמנת ומלווה לסביות גרושות בתהליכי יציאה מהארון.