ההישג של הצעירה יפה, אבל הצרות גדולות יותר
זה נחמד מאוד להשיג ארבע נקודות בבית שכולל את אנגליה ואיטליה, אבל אסור לתת לניצחון האחרון להשכיח את כל הבעיות הקשות שבלטו במהלך הטורניר ודורשות טיפול. וכדאי שעמוס לוזון יביט בחגיגה של האחיין כדי שיבין למה היחס כלפי המשפחה קריר
ארבע נקודות בבית שכולל את אנגליה, איטליה ונורבגיה זה הישג לא רע בכלל, שכולם היו חותמים עליו לפני היורו. כמובן שהוא התאפשר רק בזכות התנאים שהתפתחו בשבוע האחרון, בעיקר ההרכב האנגלי המשני במשחק האחרון, אבל עדיין, ארבע נקודות זה בהחלט טוב.
יורו עד 21 בישראל:
זו הסיבה שככל הנראה כשיביטו בעתיד על הופעת הנבחרת הצעירה בטורניר הזה היא ממש לא תיזכר ככישלון. אני חושב גם שחלק מההכנה היה טוב – כמו ארגון משחקים סמוכים לטורניר מול גרמניה והולנד.
ולכן הפרדוקס גדול. כי אם בסופו של דבר על פני השטח ההישג היה חיובי, אז איך ייתכן שעלו לפני השטח כל כך הרבה דברים רעים במהלך המשחקים? ייתכן ועוד איך. כי הסיומת הייתה יפה, אבל אסור להסתנוור ממנה יותר מדי, עד כדי שתשכיח את הדברים שיש לטפל בהם.
בואו נתחיל מהתוצאות עצמן. מול נורבגיה, ישראל קיבלה סיוע מאסיבי מהשופט הפולני, שהמציא פנדל ושלף אדום גבולי. גם כך, ישראל הייתה הנבחרת הפחות טובה במשחק בצורה קיצונית, ונראתה מביכה מאוד. גיא לוזון לא הסתתר מאחורי תירוצים והודה שזה היה המשחק הגרוע ביותר של ישראל תחתיו, אבל לא הסביר למה.
השחקנים לא הפסיקו לדבר על התרגשות לאורך כל הטורניר. גם אחרי הניצחון על אנגליה, בוריס קליימן אמר שהייתה התרגשות גדולה בגלל שזה המשחק האחרון של כולם יחד. המילה הזו עלתה וצפה כל הזמן. מוזר, לא ראיתי את הרגליים רועדות לאף נבחרת אחרת. הביתיות אמורה הייתה להוסיף, ולא להלחיץ. רבות דובר על שיטת הסקאוטינג של לוזון, אבל זה לא האלמנט היחיד הלקוי בהכנה.
הבעיה הייתה ההיערכות המנטלית. הרי ממילא שחקנים ישראלים סובלים מבעיות ביצוע ברגע האמת, אז על אחת כמה וכמה שזה יקרה לילדים בני 20. אם עבודת ההכנה הייתה טובה מספיק, אז השחקנים היו מקבלים ליווי לאורך כל הדרך, אולי ייעוץ פסיכולוגי, מעטפת חיצונית כלשהי שתמנע את המצב. לא ייתכן שלטורניר אליו מתכוננים השחקנים שנתיים הם מגיעים כל כך לא ערוכים למה שמחכה להם.
זה בלט גם מול איטליה. נראה היה שלשחקנים הוקל אחרי ההרחקה של גולסה. לפני כן הם שיחקו לא רע, אבל לא היו מסוגלים להתעלות מספיק כדי לנצל את זה. אחרי האדום, הם ידעו שעכשיו מותר להם להפסיד, שהמאמן יגיד לתקשורת שלא היה כלום (אדום של מאה אחוז, אגב) ויוריד מהם את הלחץ. פרט לכמה שמות בודדים, שחקני הסגל לא היו מסוגלים להתמודד עם המשימה מבחינה מנטלית. וכתוספת לפסקה הקודמת, זו גם אשמתם.
אתם לא יכולים לדבר על אירופה מגיל 12, ולבזבז את ההזדמנות. נכון, זה טורניר מפחיד, קשה, כולם מסתכלים עליכם. אבל אתם חייבים באיזשהו מקום להביא את עצמכם ולא לסמוך על כל מה שמסביב. וזה לא מה שקרה.
תגובה אחת של אופיר קריאף אחרי אנגליה הרתיחה אותי. "אני לא רוצה להיות יהיר, אבל אנחנו נבחרת ששווה הרבה נקודות". של נעליך. הבקעת שער יפה, הבאת ניצחון – אבל כרגיל, אתה והחברים שלך עשיתם את זה אחרי שהסיכויים אבדו והלחץ נגמר, מה גם שהיריבה הייתה מפורקת. אם אתם שווים יותר, תוכיחו את זה במקום לדבר כל כך הרבה.
זו גם הסיבה שאי אפשר להתלהב יותר מדי מהשחקנים שהופיעו במשחק הזה לראשונה – סלליך, ורטה, דודזאדה, אלטמן שהיה מצוין. על כולם אפשר לומר "איפה הם היו קודם?", אבל לא בטוח שהיו נראים ככה אם המשחק היה באמת משמעותי. אבל ככה זה, וקריאף מבטא זאת בצורה הטובה ביותר. ניצחון אחד, יפה וחסר תוחלת ככל שיהיה, ופתאום הביטחון והשחצנות חוזרים.
מעבר לכך, חובה להתייחס לנחיתות של השחקנים שלנו באלמנטים אחרים של המשחק. כמו שאפשר היה לראות בשיטת המתפרצות הכושלת של הנבחרת הבוגרת, המהירות לוקה בחסר. כשישראל יוצאת להתקפה, לוקח נצח עד שקורה משהו. זה מכדרר יותר מדי, החבר שלו מאחר להצטרף, השלישי שקיבל את הכדור מוסר אותו רע. זו בעיה שהולכת ומחמירה. הביטוי "מתפרצת קטלנית" נכון בנבחרות ישראל רק בהקשר של הקהל שמת שיקרה משהו, ואז רואה עוד הזדמנות מתפספסת.
וזה עוד כלום לעומת ההגנה. אי אפשר לומר שלא ראינו את זה בא כבר לפני שנים, אבל שום דבר לא עוזר. רמת שחקני ההגנה של הנבחרת הולכת ופוחתת. למי שהתעצבן על היכולת של גוטליב, והבה ובן-הרוש אפשר רק לומר, "למה ציפית?" הרי מדובר בבלמים מקבוצות תחתית בליגה הישראלית.
קבוצות הצמרת בישראל יודעות כבר שעדיף להתבסס על שחקנים זרים בחלק האחורי, כמו שעושה הקיץ הפועל ת"א. את אותן הטעויות וחוסר האונים של טל בן-חיים ואיתן טיבי מהנבחרת הבוגרת, אפשר היה לראות בצעירה. זה לא משהו שייפתר בטרוניה של כתב אחד או שניים. זה הליך שבהתאחדות היו חייבים לשים עליו דגש כבר מזמן, אבל לא קורה. אולי יעברו שנים עד שיצמח כאן בלם אמיתי. אני כבר לא מייחל לאחד טוב, אלא לבלם סביר שיהיה מסוגל להחזיק קו אחורי.
התנהגות דוחה
ולסיום, אי אפשר להתעלם מגיא לוזון. המשפחה שלו, כפי שעלה בראיון עם עמוס, תוהה ללא הרף מאיפה נובעים הרגשות הקשים כלפיה. אז עמוס, עזוב את המינוי השערורייתי שנתן הדוד לאחיין ולא צריך לעבור במדינה מתוקנת. רק תביט על ההתנהגות.
ישנם שני דברים פסולים בצורה בה התנהל לוזון לפני האליפות ובמהלכה. את הראשון אפשר היה לראות אחרי שער הניצחון ובסיום המשחק מול אנגליה. החגיגה הייתה בלתי ראויה ודוחה. אפשר לשמוח על ניצחון, אבל לצאת בקרנבל חסר רסן אחרי תוצאה שבסופו של יום היא חסרת משמעות, זה פשוט לא לעניין. זה נראה מגוחך ונלעג כשהשחקנים זרקו את לוזון באוויר, וכשהמאמן שלהם פרץ למגרש וגלש על ברכיו.
מגיניו יאמרו שהוא שיחרר לחץ אחרי שנתיים קשות ושבוע מלא ביקורות. אחרים יגידו שהשחקנים פשוט רצו להיפרד ממנו יפה. שטויות. אני מקבל את זה שלוזון הוא אדם אמוציונלי, אבל החגיגות האלה היו מכוערות, דווקאיות, נועדו לחרוץ לשון בפני המבקרים ולא היה להן מקום במעמד, ובטח שלא לקשקושים שלו בסיום עם ההתנסחויות הציניות והשחצניות שרק מרחיקות את האוהדים ממנו עוד יותר. אחרי ניצחון כזה מוחאים יפה כפיים לקהל, אולי לוקחים את השחקנים להשתחוות, לוחצים יד ליריב במקום לבזות אותו וחוגגים בקטנה במסעדה.
ויותר מזאת, הן מתקשרות לדבר הפסול השני. מאמני הנבחרות האחרות אלמוניים. הלכתי בפתיחת הטורניר למפגש של הנורבגים עם העיתונאים. המאמן שלהם ישב מבויש בצד וניהל שיחות שקטות עם מי שהגיע אליו, ונתן לשחקנים להיות המרכז. גם סטיוארט פירס, שהיה אדם סוער בימיו על המגרש, התמתן ולמד את מקומו באנגליה.
לוזון הפך את עצמו למרכז של הנבחרת, לאדם חשוב יותר מכולם. ההחלטה האנוכית לחתום בסטנדארד ליאז' הייתה פן אחד של העניין הזה. כל המצלמות עליו, כולם מקשיבים לו. לנבחרת אין מנהיג, וחלק גדול מכך הוא בגלל שאף שחקן לא מרגיש בטוח מספיק להתמודד עם האישיות הזו. הצרחות שהם חטפו במחצית מול נורבגיה נענו בקול ענות חלושה, לא היה שחקן שירים בחזרה את חבריו. זה מתבטא גם בהערצה העיוורת כלפי לוזון וההתבטלות לעומתו, כמו ההתבטאות הפאתטית של ניר ביטון, "יש לנו את המאמן הכי טוב בעולם".
הצעד החשוב ביותר לריפוי המחלות האלה נעשה עוד לפני הטורניר, עם מינויו של מיכאל נס לאחראי הנבחרות הצעירות. אמרתי ללא הרף ואני אומר גם עכשיו: הכדורגל הישראלי זקוק כרגע לאנשי מקצוע מבחוץ, בכל דרג ורמה, שיחדירו בו מקצוענות. אני מקווה שנס ייקח בעצמו את אימון הנבחרת כפי שהוא דורש, ולא ייאלץ להעביר אותה לעוד מאמן ישראלי בינוני שנבעט למעלה אחרי שנכשל בשרשרת.
הוא צריך לקבל שקט, לבנות תוכנית, ולעבוד מלמטה, מהגילאים הצעירים ביותר. ואני מאחל לו ולשחקנים שיצליחו. הוא בטוח יחגוג בצורה צנועה יותר.
