מתי חיזור כאקט רומנטי הופך לאובססיה אלימה?

שנות השמונים אמנם חלפו עברו, אך הן הותירו בראשנו את הקשר הבלתי נפרד בין שתי המילים: חיזור ו-גורלי. מפתיע אם כן, שבתחילת החודש הביעה גלן קלוז בריש גלי חרטה על המשחק שלה בתפקיד אלכס פורסט בסרט הנושא את חיבור שתי המילים הללו: "חיזור גורלי".

עוד בנושא:

ניסיתי לשכוח אותך, באמת שניסיתי. אובססיה

לאהוב עד מוות: כשהאהבה הופכת לאובססיה

הכול על חיזור בפייסבוק של ערוץ יחסים

מסתבר שמאז שצולם הסרט, עברו הרבה מים בנהר הטירוף, וגלן קלוז זכתה למרבה צערה, להכיר מקרוב את צדו האחר של השיגעון (אחותה והאחיין שלה סבלו ממחלות נפש), מה שגרם לה להכיר בכך שהאופן בו שחקה את דמותה של אלכס הינו שטחי ולא הוגן. או כפי שהצהירה: "רוב האנשים שסובלים ממחלת נפש אינם אלימים, ורוב האנשים שמבצעים פשעים אלימים אינם מאובחנים כסובלים ממחלות נפש".

אין ספק שלאור מצב החיזור בימינו, מסקנותיה של קלוז נכונות מתמיד. סקירה קטנה ברשת אחר המילה "חיזור" תעלה שלל אתרים, סטטיסטיקות, מאבחנים ויועצים שמדברים דווקא על הביטוי "חיזור אלים", שהפך שכיח וכמעט נורמטיבי בימינו.

הנתונים הסטטיסטיים מראים ש-15% ממערכות היחסים מדרדרות לאלימות, וזה מתחיל עוד לפני - כמחצית מהנערות שמגיעות מבתים נורמטיביים מדווחות על חיזור אלים מצד בני זוגן.

אבל גם נשים עלולות להיות מחזרות אלימות, כמו שמראה דמותה מעוררת האימה של קלוז בסרט שעליו היא מתחרטת.

מדובר בסוג של אובססיה של אחד מהצדדים בקשר, שמתירה לו להתייחס לבן/ת הזוג כאל חפץ עליו הוא יכול לאיים, להשפיל, להכות, להגביל, לצנזר, לאיים בהתאבדות או בפגיעה פיזית ואפילו רצח, ובקיצור, להתעלל בו רגשית ככל העולה על רוחו. כל זה קורה בזמן שהצד השני משום מה, נהנה מהחיזור ולא מבין כי מדובר באלימות לכל דבר.

הדור המחוק

התחלואים שאותם אנחנו מזהים באוכלוסיה הצעירה, מן ההכרח שיהיו גם באוכלוסיה הבוגרת שמשמשת להם דוגמה. בכל יום אנחנו שומעים על ראש עיר או דמות תקשורתית כזו או אחרת, שסרחה וניצלה את מעמדה לניצול מיני כלפי נשים. ובינינו, לא צריך לחפש בחדשות, זה נמצא מעבר לפינה: מעל 87% מהנשים דיווחו שחוו הערות מיניות בלתי רצויות (בשם החיזור, אלא מה?).

באופן אישי, עד לרגעים אלה עודני משתאה מאיפה צץ הרעיון לחבר בצורה בוטה בין המילה חיזור לבין אלימות. האם בגלל שהאלימות היא בעלת כוונה או הקשר מיני זה הופך אותה לחיזור? וגרוע מכך, תמהני האם החיבור קל הראש בין המילים הללו, היושבות על הספקטרום של תקשורת אלימה שנע בין חיזור אובססיבי (ע"ע עמנואל רוזן), הטרדה מינית, חיזור אלים, ומסתיים אי שם ב"רצח על רקע רומנטי" - לא נותן מעין לגיטימציה הרואית – להתעללות ורצח "על כבוד המשפחה" (עוד מושג מופרך).

מה הסיבה לכך שאנחנו מחליקים מטה לעמקי תהום האלימות, ומוחקים לחלוטין מההארד-דיסק את המושג חיזור? אם תשאלו את פרופסור פיליפ זימברדו, הוא יאמר לכם שנוצר בחברה 'פחד חדש מאינטימיות' או 'זרות חברתית' שחשים הצעירים. הם לא יודעים לקרוא את שפת הבעות הפנים - סט החוקים הלא מילולי שמאפשר לנו לדבר ולהקשיב בנינוחות למישהו אחר.

"העילגות הרגשית הזו מושפעת בין היתר מכך שבחור ממוצע צופה ב-50 סרטוני פורנו בשבוע. התוצאה היא שהם לא יודעים להבדיל בין לעשות אהבה לבין לעשות סקס", כפי שאמרה סינדי גאלופ.

הבמה המרכזית בחיינו משדרת אינספור דרכים לנצל את בני המין השני, לשלוט בהם, לדכא אותם, לזרוק אותם (ולרוץ לפרסם באינסטגרם את התמונות של "האהבה החדשה" שלי). אבל לא מלמדים אותנו ליצור תקשורת מספקת. אפשר לומר ששורש העניין נעוץ בחוסר קשר בסיסי בינינו. אנחנו כמו אברי גוף אחד שנחתכו זה מזו, וכעת כל אחד מאתנו נמצא בקשר רק עם עצמו. הבעיה העמוקה יותר, היא שאנחנו גם לא יודעים איך להתחבר בחזרה, כי הדבר הפשוט הזה שנקרא לאהוב, כרוך בלימוד מעמיק או לפחות - בחינוך הולם.

אז מה זה חיזור בכלל?

חיזור, למיטב הבנתי, זו הזמנה, גירוי לקשר. זו לא הזמנה חד פעמית שנשלחת אליך בתחילת היחסים ומתאדה ברגע שמודפסת ההזמנה לחתונה. חיזור הוא הזמנה שנשלחת משני בני הזוג, על בסיס קבוע. היום המקסימום חיזור שאליו אנחנו מורגלים, הוא ג'סטות קצרות, נוסח: "הוא התחיל איתי, הוא שלח לי פרחים". כמו כן, אנחנו מצייתים לקודים חברתיים שלפיהם "רצוי לעבור לשלב הגופני כמה שיותר מהר", שכן זה מראה על ליברליות, פתיחות, נועזות וראש טוב בכללי.

אבל החיזור עובד על פי חוקי טבע קבועים, מה שאומר שחייבת להיות הצטברות של רצון שהולך ונבנה עד שהוא מגיע לשלמותו (כמו חלב שרותח עד רגע לפני הגלישה). והחיבור הגופני הוא התפרצות של אותו רצון שלם. לכן אם רוצים לחזר, כדאי לא למהר למגע הפיזי, כי דווקא בנקודה הזו מתחיל הפספוס הגדול של ההתקשרויות החפוזות בימינו. וזהו בדיוק המקור לכך שאנחנו מוצאים את עצמנו מתקשרים ונפרדים, פעם אחר פעם.

ואם נרד לרזולוציות נמוכות יותר, נראה שאין פה חידוש, כי זה שמחליף אובייקטים מיניים בתדירות גבוהה - כלל לא רואה ולא רוצה לראות עם מי הוא נמצא בקשר. מה זה "לראות עם מי אני נמצא?" - להגיע ביצירת הקשר למגע פנימי כזה שבו ארגיש עד כמה שהשני נהנה ורוצה שאני איהנה בעצמי. ובקשר כזה הרגש, השכל והמערכת המינית חוברים יחד להרגשה אחת שלמה ומלאה, וזוהי התפרצות האהבה.

"חיזור" נקרא ללמוד את האדם שמולי תחילה. לשאול מי הוא? לתהות איך הוא? וכל זה, דרך כל מיני בדיקות קצרות, קטנות וזהירות. ולאחר שהבנתי מי הוא, אני מתחילה לאתר בו נקודות רגישות שעל ידי נגיעה בהן אני גורמת לו הנאה. אחרי שאיתרתי את הנקודות הללו, אני הולכת ומפתחת את הגישה שלי לנקודות האלו, ומרחיבה אותן יותר ויותר.

על ידי התרגילים הללו אני גורמת לו תענוג, ובנוסף יוצרת בו צורך, תלות כלפי, דרישה, השתוקקות אלי. ואז מתחיל המשחק: אני ממלאת אותו ביחס מתוק וטוב, שיחות מרתקות, הרפתקאות, מתנות קטנות, ואז עוצרת מעט, ושוב ממלאת אותו בדברים שהוא רוצה, ושוב עוצרת. זה נקרא גירוי בלתי פוסק לקשר.

כאשר שני אוהבים יודעים איך להבעיר כך תמיד את התשוקה, הם נעשים אמנים במשחק האהבה. ואם אחרי כל זה עוד יש לכם ספק שחיזור עושה כנפיים לאנשים, אז תשאלו את בראד פיט, איך חיזוריו המחודשים אחרי האנג'לינה שלו, השיבו אותה לחיים.

שלי פרץ, שחקנית, עיתונאית ואימא, פעילה בתנועת הערבות