"הנזיר השחור": עשייה תיאטרונית יוצאת דופן

זה עובד כמו קסם. עולם רחוק, זמן אחר, אגדה מטפורית על הלכי נפש, טירוף וגאונות, שיגעון והשראה, נון קונפורמיזם מפרה ומגלומניה דורסנית. "הנזיר השחור", הצגה של תיאטרון מלינקי שנשענת על סיפור מאוחר של אנטון צ'כוב, עושה את הבלתי אפשרי כשהיא דוחסת אל זירת קרבות שני טיטאנים: המילה הכתובה והדרמה. דיפוזיה או התנגשות חזיתית, דו קיום או מלחמת חורמה, השאלה הנשאלת: האם ילכו שניים יחדיו? התשובה מהוססת.

הנזיר השחור. פורט על מיתרי הרגש (צילומים: מקסים ריידר)

הבמאי והמנהל האמנותי, איגור ברזין, שמקומו בעשירון העליון של הבמאים בישראל מובטח, מוכיח שוב שהתפשרות אינה אופציה במרחב העשייה שיצר בעשר אצבעות. הוא מוותר באומץ על עיבוד הטקסט למחזה ומשתמש במפגיע במילות הסיפור הכתוב כבסיס למהלך הדרמטי בהצגה. השחקנים בתפקיד המספר הם במקביל גם דמויות בעלילה. הספרות והתיאטרון מתערבבים זו בזה, מתקיימים בו זמנית והופכים בגלגולם החדש ליצור כלאיים מוזר.

צ'כוב צולל אל חוטי נפש פרומים של גיבור מבולבל, סטודנט באקדמיה לאמנויות, שעצביו רופפים. במטרה להחלים הוא נוסע לכפר הולדתו לנוח, חוזר אל בית המשפחה בו גדל ונפגש מחדש עם בעל האחוזה ובתו שמושכת את תשומת לבו. אגדה ישנה שמרתקת אותו על נזיר לבוש שחורים, שנע ונד בעולם ומופיע כמיראז' במקומות שונים, הופכת להזיות מוחשיות, רגעי התגלות שממלאים אותו באושר ובחיוניות. צ'כוב, כמו הגיבור, מתחבט בשאלה האם האושר הוא שיגעון, מנת חלקם של אלה שאינם הולכים בשבילים הסלולים. תהליך הריפוי, לדידו של גיבור ההצגה, הופך אותו לאדם בינוני, חסר ייחוד ואומלל וממית את היצירתיות השופעת שפיעמה בו.

זירת קרבות בין שני טיטאנים

לדלג מעל למכשלת הטקסט זו מטלה לא פשוטה לשחקנים. למעשה היחידה שמצליחה לצלוח את המשימה היא אנה סטפן, בתפקיד הנשי היחיד בהצגה. יש בה רכות נפלאה ונעורים ששומרים אותה רעננה ומשובבת לב. אך יש גם שברון לב ורומנטיקה, חלק בלתי נפרד ממה שנהוג לכנות "הנפש הרוסית". רודיה קוזלובסקי, שחקן נפלא בעל נוכחות בימתית דומיננטית, לכוד בסבך המילים. על אף שמדובר בדברן מהוקצע – כישרון שאינו בשגרה - יש משהו מאולץ במעבר בין הטקסט הנאמר לפעולה הנעשית. גם בתרגום הטקסט לפעולות פיזיות של דמות האב, אותה מגלם השחקן יצחק פקר, יש מצועצעות מרחיקה. דימה רוס, בתפקיד הנזיר השחור, נותן לשתיקות לדבר.

זהו תפקיד מינימליסטי אך מרתק גם בשל היותו יוצא דופן בתוך הרפרטואר המשחקי של רוס. אם בדרך כלל הדגש בתפקידים שגילם לאורך השנים הוא על פיזיות, בא הנזיר ומאפשר לו לשלוף מתוך ארגז הכלים שלו תפקיד מאופק ששומר על הדרמה והפואטיקה.

התפאורה והתלבושות שיצר ודים קשרסקי הם חגיגה לעין. גוונים של שמנת מלטפים את ההצגה, נותנים תחושה של אגדה בתוך אגדה. זו תפאורה לכאורה מינימליסטית ומתוחכמת שאליה נכנסים וממנה יוצאים השחקנים. ריבוע מסתובב, מקושט בגדילי בד לבנים כמו וילון שמכסה ומסתיר אבל גם חושף עולם של חוץ ופנים. השפה העיצובית פואטית ומפנה מקום לדרמה שמתחוללת בנפשו של הגיבור. הנזיר לבוש השחורים, כתם על במה לבנה, מדגיש את הפרדוקסים המתנגשים שמתקיימים בו זמנית בנפש הגיבור.

זה לא רק הסגנון שהופך את העשייה התיאטרונית הזו ליוצאת דופן. זו הרכות שעוטפת את הבמה, השקט שבה מתחוללת ההתרחשות ואורך הנשימה והקצב שנותנים לשחקנים ולקהל מקום להתרווח בו. ברזין מכניס את הצופה פעם נוספת לתוך המעבדה הניסיונית שלו, מציב רף גבוה תוך לקיחת סיכון לא מבוטל. תיאטרון "מלינקי" משויך משום מה לסצנת הפרינג', אך הדבר היחיד שקושר בין פרינג' לפנינה התיאטרונית הזו, קשור אך ורק בתקציבים. מבחינת חזון אמנותי מדובר בתיאטרון שיכול לשמש כמודל. דל בחומר, עשיר בכל היתר. בתוך ים מציף של עשייה מתחנפת ומתרפסת בפני קהל ופרנסים, תיאטרון "מלינקי" מציע אתנחתא מנחמת של תיאטרון אחר.