כשתגדלי זה ישתנה, אמרו, את עוד תרצי ילדים
אם להודות באמת, מעולם לא רציתי להיות אמא. הופתעתי לגלות כי מצופה ממני לאהוב ילדים ולרצות ילדים משלי רק מתוקף היותי אישה. ומה אם אני לא אוהבת? ומה אם אני לא רוצה?
אחד הדברים שהכי אהבתי בילדותי היה להתארח אצל סבא וסבתא. פעם או פעמיים בשנה, בזמן חופשות בית הספר, הייתי מגיעה אליהם לפרק זמן של שבוע תמים. סבא היה ישוב בסלון עם גופיה שמכונה כיום "גופיית סבא" (אבל אז היתה פשוט הגופיה של סבא), וסבתא היתה צובטת את לחיי התפוחות ואומרת "תאכלי משהו מיידלע, את נראית רע".
עוד בנושא:
אין לי אינסטינקט אמהי ואני לא רוצה ילדים
קוראים לנו אל-הורים. אנשים שלא רוצים ילדים
מדברים על ילודה ואמהות גם בפייסבוק שלנו
את השקט הפר תקתוק המטוטלת של אורלוגין ישן התלוי בסלון. תיק-תק, תיק-תק. בשעה שתיים הוא השמיע שני צלצולים, ובשעה שלוש - שלושה, כי נהוג להכריז על השעה במקום בו נעצר הזמן מלכת. אם ביומיים הראשונים נזעקתי בכל פעם שהצלצול הרעיד את הקירות, הרי ששבוע לאחר מכן לא שמעתי אף רחש. אוזני כה התרגלה לרעשים, עד ששכחתי מתקתוקו הבלתי פוסק של השעון והתעלמתי מתזכורות הצלצולים העיקשות.
לגדל את עצמי
שנים רבות עברו מאז, והנה אני כבר בת 36 וגם לי יש שעון, לא אורלוגין אלא ביולוגי, וגם תקתוקיו נופלים על אוזניים קהות הממאנות לשמוע. כשאחי ואשתו התחתנו לפני תשע שנים, החלו ההימורים מתי יוולד להם ילד. עברה שנה-שנתיים-שלוש-ארבע-חמש, עד שגיסתי שיתפה אותי בסוד: "אני עדיין מגדלת את עצמי, וזה לא כ"כ קל".
הבנתי אותה לגמרי כי עם השנים מתגנבת אלי התחושה שלעולם לא אהיה גדולה. לא מזמן שיחק בן זוגי עם קרובת משפחה פעוטה, הניף אותה בעדינות ועשה לה קרוסלה. כעבור חמש דקות הכרזתי שעכשיו תורי לשחק, ונעמדתי בזרועות פרושות כדי שיעשה לי קרוסלה.
אם את חיה חיים נטולי דאגות בארץ הפלאות, מבלי שתקתוקיו של שעון פנימי מטרידים את מנוחתך, בשלב מסויים יופיע הארנב הלבן, נחפז לדרכו בעודו אוחז בשעון הכיס שלו. "כבר מאוחר", הוא יקונן, "את לא נעשית צעירה יותר, אז מספיק עם השטויות".
ולפתע יראה פחות כמו הארנב של אליס ויותר כמו דודה שלך, הסופקת כפיה ומניעה ידיה מצד לצד כזוג מחוגים. היא משאירה ברשותך שעון מעורר, מכוונת אותו על נודניק ואצה לדרכה. היא עוד תשוב שוב ושוב, בדמות כזו או אחרת.
אם להודות באמת, מעולם לא רציתי להיות אמא. כבר בתור ילדה, כשחברותי שיחקו ב"אמא ותינוק" עם הבובות, העדפתי לשרוט את ברכי בטיפוס על העצים או לשחק עם הבנים כדורסל וכדורגל. הופתעתי לגלות כי מצופה ממני לאהוב ילדים ולרצות ילדים משלי רק מתוקף היותי אישה. ומה אם אני לא אוהבת? ומה אם אני לא רוצה?
לדחות את הקץ
"כשתגדלי זה ישתנה", ביטלו את דברי במחי יד לאורך ילדותי, בטון השמור לילדים שעוד לא יודעים דבר. אבל אחת התכונות המאפיינות אותי - לטוב ולרע - היא עקביות, וכפי שלא שיניתי את טעמי במזון מאז גיל שלוש (ולא תצליחו לשכנע אותי שעגבניות זה לא "איכסה"), כך לא שיניתי את דעותי לגבי ילדים.
הדבר היחיד שהשתנה מאז הוא ההכרה בדיסוננס הקיים אצלי בין חוסר הרצון בילדים לבין הרצון במשפחה. משפחה במובן של אמון, שותפות גורל וקבלה ללא תנאים. אני רוצה קשר דומה לזה שיש להורים שלי איתי ועם אחי. אני רוצה את תחושת המשפחתיות, אבל לא יודעת אם אהיה מוכנה אי פעם לילדים.
וכך, בעוד שהקול הפנימי שלי רוצה להישאר ילדה לנצח, מתחילים להדהד הלוך ושוב הקולות של "כבר מאוחר, את לא נעשית צעירה יותר, אבל לכולם יש, מספיק עם השטויות". אז עשיתי את מה שעושים כשלא יודעים מה לעשות: החלטתי על לא להחליט. לעת עתה לפחות. לדחות את הקץ, עד כמה שאפשר. אני בת דמותו של דור שמתבגר מאוחר, דור שדואג לעצמו בראש ובראשונה למילוי מאוויים אישיים, למרדף אחר האושר ולביסוס הערך העצמי דרך הגשמה מקצועית ואישית.
הדור הזה, כמו הדורות שלפניו, הולך גם הוא בתלם. הוא פשוט דוחה בעשור את החובות הכרוכים בכניסה לעולם המבוגרים. משפחה וילדים הם עדיין המובן מאליו שרק מעטים מערערים עליו, אולם בהינתן הבחירה מתי - הוא מחכה עם נושא הילדים עד לשנות ה-30 לחייו. גם לי ההמתנה הזאת מתאימה.
איתרע מזלי, ובעודי מרגישה צעירה יותר משנה לשנה, הביציות הסוררות שלי מסרבות ליישר קו. הפריווילגיה לדחות את הולדת הילדים עד אין קץ שמורה לגברים בלבד, בעוד שבפנינו, הנשים, עומדות מגבלות ביולוגיות. האדם מתערב בטבע ומהנדס גנטית בעלי חיים כדי להוציא מהם תנובה יותר גבוהה, אבל עוד לא הצליח למתוח את גיל הפריון.
צאו לי מהביציות
מישראל, כמעצמת טיפולי הפוריות של העולם, הייתי מצפה ליותר. רגע, האם יכול להיות שבכלל לא ניסו? שלאיש מקובעי ההחלטות אין אינטרס לעודד נשים לדחות את גיל הילודה? לכאורה, לנשים כיום יש אפשרויות נרחבות יותר. הקפאת ביציות, שהיתה אפשרית בעבר רק מסיבות רפואיות, הותרה בישראל בינואר 2011 לכל אישה המעוניינת לדחות את הקמת המשפחה לגיל מתקדם. או לפחות, לכל אישה שיש לה כ-15 עד 20 אלף שקלים מיותרים בחשבון הבנק. תענוג.
הבעיה בהליך הזה מעבר להיותו פולשני וכרוך בסיכונים, ומעבר לעלותו שאינה שווה לכל כיס, היא שאין כל מידע על שיעורי ההצלחה שלו. על כן, ועל מנת שלא לטעת תקוות שוא בנשים, האגודה האמריקאית לרפואת פריון אינה ממליצה על שיווק הטכנולוגיה של הקפאת ביציות כאמצעי לדחיית גיל הפריון.
גם בהרצאה שהלכתי אליה על אפשרויות הולדה בגיל מבוגר, נאמר דבר דומה. מומחה הפוריות הציג גרפים הממחישים כיצד הביציות שלנו מזדקנות והאיץ בנו לוותר על הקפאת הביציות ולעשות ילד כבר עכשיו. לא חבל על הזמן שישבנו בהרצאה? יכולנו באותה המידה ללכת לבקר את ההורים.
המגבלות הביולוגיות הללו אינן עומדות בהלימה להתבגרות המאוחרת של בני ה-20 וה-30 של ימינו. תהליכים חברתיים ותרבותיים הקדימו פיתוחים טכנולוגיים שיספקו להם תמיכה. כל עוד לא יגושר הפער בין הגיל הכרונולוגי לבין המנטאלי, נשים בסוף שנות ה-30 תאולצנה ע"י גופן הבוגדני לקבל את ההחלטה שביקשו לדחות כמה שיותר: עכשיו או יתכן שאף פעם.
שעון חול
גופי נדמה בעיני לשעון חול ענק. גרגיריו ניגרים מטה אל כפות רגלי ומסמנים לי את הדרך בה תצעדנה. לו היה כפתור שניתן ללחוץ עליו ובבת אחת רוצים ילד, זה בטח היה קל יותר. אבל אין. אני בת 36 ותוך כמה שנים אצטרך לעשות ילד. הלוואי שהייתי רוצה ולא צריכה, אבל לא זה המצב.
אני אגדל ילד כי אני רוצה משפחה ויש לי בן זוג מושלם להקים איתו משפחה. אבל אני לא רוצה, לא עכשיו לפחות. אני רוצה למתוח עד אין סוף את הילדות שלי, את חוסר האחריות הנהדר הזה, לנגוס בפה מלא בכל מה שהחיים מציעים לי.
הייתי מחכה עוד עשר שנים לו הייתי יכולה, אבל אני לא. אינני תופשת אמהות כברירת מחדל אלא כבחירה, אך איזו בחירה זו אם היא מגיעה עם תוקף מוגבל?
בואו להיות חברים שלנו בפייסבוק
לפנייה לכתב/ת 
