מרפאה השמיעה מוזיקה - ונתבעה על הפרת זכויות
מרפאת העיניים קר (Care) השמיעה מוזיקה בחדרי ההמתנה - ונתבעה על-ידי הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות. זה הסתיים בפיצוי של 50 אלף שקל
קר ויז'ן ישראל בע"מ וקר שרותי רפואה בע"מ מפעילות רשת מרפאות העיניים "Care", נתבעו על-ידי הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ. הסיבה? הן השמיעו מוזיקה בחדרי ההמתנה, באמצעות מכשירי טלוויזיה. והפיצוי שנדרש? 200 אלף שקל.
הפדרציה, תאגיד לניהול משותף של זכויות יוצרים בישראל, מעניקה הרשאות להשמעה פומבית ושידור של מוסיקה מוקלטת בישראל. זאת בתמורה לתשלום תמלוגים שעוברים לבעלי זכויות היוצרים. מכך שמי שמעוניין להשמיע מוזיקה בפומבי בישראל, צריך לעבור דרכה ודרך אקו"ם (אגודה השומרת על זכויות היוצרים של יוצרי-היצירות, להבדיל מהזכויות בהקלטות, השייכות בדרך כלל לחברות התקליטים).
בתביעה, שהוגשה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, הפדרציה טענה כי הקליטה מוסיקה שהושמעה בחדרי ההמתנה של מרפאות הרשת בשני מועדים שונים. נסיונותיה לשכנע את הנתבעים לשלם עבור רישיון השמעת מוסיקה בפומבי (960 שקל לשנה לכל מרפאה), נענו בסירוב מוחלט מטעם מנהל המרפאות.
הנתבעים טענו מנגד כי מכשירי הטלוויזיה אינם מחוברים למערכת הגברה, ואף נאסר על העובדים לשדר בהם ערוצי מוסיקה. עוד נטען כי בחדרי ההמתנה מצויים לקוחות בודדים, וכי מכשירי הטלוויזיה פועלים לרוב במצב שקט - כדי לא להפריע לעובדים וללקוחות.
הזכות לביצוע פומבי של בעל זכות היוצרים
השופט ד"ר עמירם בנימיני, קבע כי בשני מועדים שונים הושמעה מוזיקה מוקלטת במרפאת הרשת בירושלים, ללא רשות מהפדרציה. מעשה זה מהווה הפרה של זכות היוצרים של הפדרציה בהקלטות השירים.
השופט הדגיש כי זכות הביצוע הפומבי שמורה לבעל זכות היוצרים ביצירה בלבד. הוא קבע כי העובדה שהיצירות הושמעו ממקלט טלוויזיה ולא באמצעות מערכת שמע, איננה רלוונטית. כך גם העובדה שמרפאה איננה מקום אליו מגיעים הלקוחות כדי ליהנות ממוזיקה.
בפסיקתו קבע כי גם אם מנהל המרפאות הורה שלא להשמיע בהן מוסיקה - ובית המשפט לא האמין לטענה זו - אין הדבר פוטר אותו מאחריות. במקום היה עליו לדאוג לכך שהוראותיו ייאכפו. לפיכך פסק כי יינתן צו מניעה קבוע, אשר ימנע מהמרפאות להשמיע בפומבי יצירות שזכויות היוצרים בהן נתונות לפדרציה.
לא כל שיר הוא הפרה נפרדת
מצד שני, השופט פסק כי אין לראות בהשמעה של כל אחת מן היצירות הפרה נפרדת. מאחר שהוכחה הפרה של שמונה יצירות שונות בשני מועדים שונים, פסק כי מדובר בשתי הפרות בלבד.
נקודה זו מעלה תהיות, אף שהיא מבוססת על תקדימים. זאת משום שהיא יוצרת מצב בו הפיצוי בגין השמעת אותו שיר ללא רשות בשני מועדים שונים למשל, גבוה מפיצוי על השמעת שמונה שירים שונים ללא רשות באותו מועד. גם השמעת שני שירים ללא רשות באותו מועד והשמעת עשרים שירים ללא רשות באותו מועד, תזכה את בעלי הזכויות באותו הפיצוי לפי הפסיקה - למרות שמדובר בבעלי זכויות שונים (כל שיר נכתב על-ידי אנשים אחרים).
הכמות יותר חשובה מהאיכות?
בפסיקתו, השופט למעשה מעודד את בעלי הזכויות לצאת ולהשיג הוכחות ותיעוד למספר מועדים רב יותר של הפרות - ללא קשר למספר היצירות שהופרו בכל מועד. בכך הוא מאותת כי הכמות (מספר מועדי ההפרה) חשובה יותר מהאיכות (מספר היצירות שהופרו, זהות היצירות וזהות יוצריהן). זו החלטה שאינה מכבדת את היוצרים ואף לא את יצירתם.
לסיום, בית המשפט דחה את טענת הנתבעים כי יש לקבוע את הפיצוי לפי גובה התמלוגים שהיה על הנתבעים לשלם. ברור כי אילו זה היה המצב, היה בכך כדי לעודד את הציבור להפר זכויות יוצרים, שכן לכל היותר הסיכון של המפר מסתכם בתשלום הסכום שדרש ממנו בעל הזכויות מלכתחילה.
לפיכך, בית המשפט הגיע למסקנה כי יש להעמיד את הפיצוי בגין כל הפרה על 25 אלף שקל, ובסך הכל 50 אלף שקל בגין שתי ההפרות. בנוסף הנתבעים (כולל המנהל באופן אישי) חויבו לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 15 אלף שקל ושכר טרחת עורך דין בסך 40 אלף שקל.
- לעיון בפסק הדין
- הכתבה באדיבות אתר המשפט הישראלי פסקדין
- עו"ד ארז הרכבי
עוסק בתחומי קניין רוחני
לפנייה לכתב/ת 
