ערבי במג"ב: נעמי לבארי על 'בני דודים לנשק'

מסתבר שיש ערבים שמתגייסים לצה"ל, ועושים זאת ביוזמתם כמתנדבים. כשהבמאית נעמי לבארי נתקלה בתופעה היא היתה נחושה ליצור מהחומרים הנפיצים האלה דרמה עלילתית, אלא שבמהרה היא גילתה כי המציאות עולה על כל דימיון ושינתה כיוון. בסרטה הדוקומנטרי "בני דודים לנשק", היא מלווה את אמיר אבו ריא מסכנין ערב גיוסו למג"ב, וגם אחריו בטירונות, ובמהלך השירות עם המדים והכומתה הירוקה שאינה מסמלת דברים חיוביים בעיני בני עמו.

"בהתחלה הרעיון היה לעשות בכלל סרט עלילתי", מספרת לבארי למדור הערות הבמאי, "הבנתי שיש פה דרמה בלתי רגילה. אבל הבעיה היתה, ככל שאתה כותב את זה, אתה מבין שאף אחד לא יאמין לזה. וכאן נכנס העניין שבקולנוע דוקומנטרי - זו המציאות". ואכן, ב"בני דודים לנשק" (שישודר הערב ב-21:00 בערות yes דוקו) סיפורו של אמיר מתובל בסצינות מבויימות שאמורות להמחיש את הקונפליקט בו הוא מצוי, שכן המציאות לא זימנה לפתחו של הפריים התנגדות פעילה של שכני המלש"ב הלא אופייני בסכנין.

מצלמיןם בסכנין, ואין דרמות. "בני דודים לנשק"

כמו בסכנין, גם בצה"ל לא נרשמו דרמות מטלטלות בכל הנוגע לצילומי הסרט. אמנם חבריו ליחידה של אמיר מתועדים לא פעם כשהם מתבטאים בבוטות נגד בני עמו (למשל אחד מחבריו מאחל מוות לכל הערבים, מלבד אמיר כמובן), אולם הסיטואציות האלה מוצגות בהקשר חברתי כחלק מהווי היחידה. לפי לבארי בשיחות התיאום עם הרשויות, היא הקפידה לציין כי אין בכוונתה לעשות סרט תדמית לגיוס ערבים לצה"ל, וכי הצבא הוא רק הרקע לסיפורו של הגיבור.

"בסרט כזה צריך ללכת על ביצים, והיה לנו חשוב מאוד לעבוד באיזשהו חופש, שלא יהיה עלינו משקל של דרישות", היא מספרת, "לכן כשדיברנו עם הצבא אמרנו להם מראש שאנחנו לא עושים סרט מטעם, ואנחנו לא הולכים לדברר את הצבא. דווקא החופש הזה שפעלנו בו בתוך מג"ב, נתן לנו את האפשרת להראות את החמוץ ואת המתוק. כי באמת היו במג"ב רגעים של התעלות של אמיר שפגש חברים חדשים, וגם היו רגעים מאוד מאוד קשים בהם יורדים עליו".

אמיר אבו ריא במהלך אימון ירי ב"בני דודים לנשק"

במאים נוספים מספרים על סרטיהם ב-ynet :

• עידן הובל על "מנתק המים"
• רשף לוי על "לצוד פילים"
• יריב מוזר על "שבלולים בגשם"
• דנה גולדברג על "אליס"
• אבי נשר על "פלאות"
  

לבארי מדווחת כי, למרות שבסרט מוצג הטוב והרע שבמפגש בין חייל ערבי לרשויות, דובר מג"ב צפה בו ונתן את ברכתו. "כשאנשי מג"ב ראו את הסרט הם הרגישו שהוא משקף אותם נאמנה, וזה מבחינתנו היה הישג",

היא מספרת, "תוך כדי עשייה את סובייקטים, אתה מאבד את מבט העל, ובאו אנשים מתוך המערכת ואמרו: 'למרות שהיה לנו קשה, זו האמת' ובשבילנו זה שווה הרבה".

אחרי ארבע שנות עבודה על הסרט, לבארי השלימה מסע ארוך, אך מספק. "למדתי המון דברים - דברים שהפתיעו אותי לטובה ודברים שאיכזבו אותי עלינו כחברה וגם עלי", היא מודה, "גיליתי שאני הרבה פחות סובלנית ממה שאני חושבת ושיש בי איזשהי ציפייה שאנשים בשם הזהות הלאומית שלהם יתנהגו בצורה מסוימת. בשורה התחתונה חשבתי שזה לא פייר לדרוש את זה מאנשים. אף אחד מאיתנו לא יודע עם מה האחר מתמודד. ומאוד חשוב לי לחלוק את הסרט הזה. נורא השתדלתי לא לעשות סרט פוליטי. זה לא סרט פוליטי אלא על נשמה".