מה אני עושה? האם אני בוגדת עכשיו בבעלי?
"מה עובר עלי? ואיפה הכפתור שמעמעם את האור? יותר מעשור לא הצגתי את בשרי בפני גבר אחר, ועכשיו, פתאום, כולי מוצגת לראווה, נתחים נתחים במקרר השקוף, ואיך בכלל הגעתי למצב הזה שבסתם יום של חול, קצת לפני תשע בערב שעון התפוח הגדול, אני במו ידי עומדת למוטט לעצמי את החיים?" קטע אורח מתוך הספר 'כותבת ומוחקת אהבה'
התרוממתי בזהירות בתוך המים, יד אחת על מעקה הבטיחות הקצר והשנייה על אגן השיש. החלוק נשאר על המיטה, וכאן על המדף רק מגבות שמנמנות ורכות בגון השנהב. אצטרך לגשת לדלת עטופה במגבת, אלא אם כן אספיק ללכת עד המיטה ולגרוף משם את החלוק. מחשבותי התערבלו בהשפעת המים החמים מדי, וכבר הייתי עטופה למחצה ושאלתי, מי שם?
אולי היו אלה השטיחים העבים במסדרון ואולי מידותיה הנדיבות של דלת העץ החומה שהבליעו את תשובתו. מה הוא עושה כאן? נרתעתי כאשר הבחנתי בדמותו מבעד לעינית הרחבה.
"לא ענית כל היום. ממש דאגתי," נזף כאשר פתחתי את הדלת כדי סדק. "מה יש לדאוג? הרי ראית בדיווחים בטלוויזיה שאני בסדר גמור," התקפדתי בהשפעת נוכחותו הקרובה מדי, והידקתי את המגבת שסוככה על גופי השמנוני. במה הוא מבחין כעת כשהוא מביט בי?
שערי אסוף, אדים ושמן ודאי המסו את שאריות האיפור שעדיין לא הספקתי להסיר, אני כפופה כילדה מבוישת בניצני התבגרותה המינית ואוחזת בקצות המגבת. כל כך הרבה ימים לא נחו על גופי החשוף עיניו של גבר זר. האם הוא קולט את הבושה? את הבלבול? את הכתפיים השחוחות? את בגידת הגוף המשתקת?
"את מתכוונת שנעמוד ככה עוד הרבה זמן?"
"איך נתנו לך להיכנס?"
"לא נתנו לי, נכנסתי. לא חם כאן מדי?" דרור גמא את המסדרון הקצר ובדק את מד המעלות. "שלושים מעלות. הם לא נורמליים."
"ואיך ידעת איפה אני?"
"קומה שלישית, חדר חמישי מימין אחרי הסיבוב. את חייבת לפתוח חלון. את אדומה כולך."
"איזה זיכרון יש לך. זה בגלל שאני אוהבת להתקלח במים רותחים," צייתי וניגשתי להתיר את סוגר הביטחון של החלון. מבעד לחריץ הסתנן קור חותך, וצינה ולהט התערבלו זה בזה.
"הפרעתי לך באמצע המקלחת," קבע כאשר עמד קרוב מדי מאחורי, נשימתו על עורפי הפגיע ופני אל פנסי הרחוב.
"אמבטיה. בדיוק סיימתי," הודיתי לזרועות הרוח ששלחו נגיעות בעור פני. האם זה האוויר מתעתע, או שאצבעותיו נוסעות על גבי הלוך ושוב, כמו סירת נייר בתוך גיגית?
"אז ממה היא מתה?"
"מבדידות," שמחתי לגלות שלמרות המבוכה שעטפה אותי, הצלחתי להצחיק אותו.
"אני רציני ואת עושה בדיחות," משך אותי אליו והניח את ראשו על כתפי. "יש לך ריח טעים," אמר לצווארי.
"יש להם מוצרי אמבטיה מעולים כאן. וזה באמת עצוב," עניתי, מאובנת, כל תזוזה מיותרת, וגופו עוד ועוד מתחצף לעומת ישבני מבעד למסך המגבת.
"למה באת?" הקול שנמלט ממני היה צפרדעי ומעובה והייתי כל כך עירומה.
"כי רציתי."
"אתה תמיד עושה מה שאתה רוצה?" נרעדתי כאשר עיגל שתי ידיים על בטני. מיהרתי לקחת נשימה עמוקה ולהכניס את הבטן.
"את תמיד עומדת אחרי אמבטיה ברוח ושואלת שאלות מיותרות?"
"למה מיותר..."
אבל הוא כבר סובב אותי אליו, גרם לי לאבד את שיווי משקלי, להיאחז ביד אחת במגבת ובאחרת להיתמך בווילון המוסט למחצה, שנאנק תחת ההפתעה כשגופי נמחץ אל עבר הזכוכית הקפואה ושפתיו טיילו על פני, לשונו ליחכה את העור המסומרר במעלה שפתי. הוא ודאי הרגיש בפלומה שלא טרחתי למרוט. פעם בחודשיים שלושה אני מחמצנת במהירות את העדויות המרשיעות, כי מי בכלל היה חושב שבאמצע החורף, בנסיעת עבודה, ארגיש פתאום על לוחית המבחנה?
האם אני רטובה מרוק או מדמעות? נשימתו של דרור עוררה אותי, כמו רוח ים שמצמררת בין הרגליים כאשר שוכבים עירומים מול הגלים, וההד הקלוש של נשימתו - טחב חביות ושאריות מנטה קרירה - מילא את פי הנפער לעומתו. אני יונקת את לשונו, מוצצת, נושכת, מתנפלת, חופרת, נזכרת, הלב דוהר, הרגליים נוזלות, מה קורה לי? מה האיש הזה רוצה ממני? מה אני עושה כאן? האם אני בוגדת עכשיו בבועז?
צדעיו הבהיקו והידיים שלי סירבו לשחרר את המגבת. הוא התרחק והתבונן בי. אני לא מוכנה שיראה אותי עירומה. לא באור הזה. לא ככה. לעולם לא. היד הפנויה נשלחת לנגב את עיני, אבל חסרון גופו הפתאומי צולף במרכז העונג שבין רגלי, אני עוצמת אותן ונצמדת אליו, מושכת אותו אלי בידי האחת, מחככת שפתיים בזיפי לחייו ושדי נמחצים אל הגוף הזה, הדשן, החדש לי כל כך בקימוריו ובמותניו העבים.
נאחזתי בו, הכאבתי לבשרו הנצבט בין אצבעותי, וכשאגנו הוטח לעומתי הוא נגס בי נגיסות קטנות בצווארי, בפני, באוזני, שפשף סנטרו בכתפי וחילץ ממעמקי יללות קולניות ורחוקות של חיים שכבר שכחתי שמתקיימים בי.
"השארת לי מים חמים?" הטמין שאלה באוזני, התרחק והסיר מעל ראשו את הסוודר התכול שלבש מעל החולצה המכופתרת, וחזר ונצמד אלי, "היום השני בתערוכה תמיד הרבה יותר מעייף. אני מזיע כולי," הנימה הביתית, האינטימית, בקולו מבלבלת אותי. אינטימיות תשוקה מחויבות נזכרתי במשולש האהבה של רוברט סטרנברג. צלע אחת חסרה, הרגעתי את עצמי.
"יש לך ריח מחרמן," הופתעתי לשמוע את תשובתי, ובלב חשבתי, זה מלון, יש כאן מים בלי סוף, ודחקתי את ראשי אל תוך בית השחי שלו, נושמת לתוכי תערובת כבושה של זיעה ושאריות דאודורנט גברי. שיט, חשבתי פתאום על פקעת הבגדים שהותרתי על הדלפק באמבטיה, על החזייה ועל התחתונים המשומשים החשופים לעיני כול.
"אז רק מים, בלי סבון. אל תזוזי. ותיפטרי מהמגבת," החל פורם כפתורי חולצתו ועיניו חופרות בי.
"בנים חייבים סבון. אני שמנה," נשרו מילותי אל השטיח.
"אתנקה טוב טוב. אני שונא רזות," הרים את סנטרי ושפתיו המנשכות כבר לעסו את שברי תשובותי.
מה עובר עלי? ואיפה הכפתור שמעמעם את האור? אני בטוחה שהיה כאן אחד כזה, ליד המיטה. הייתי חשופית מבולבלת על שביל אמצע החיים. יותר מעשור לא הצגתי את בשרי בפני גבר אחר - הבטן ששיפוליה נחו לפתח מבושי, כמו לווייתן שנפלט אל החוף, הזרועות שכבר מיליון קיצים לא חשפתי כיוון שאמי אומרת שהן שמנות מדי, הירכיים העבות המנוקדות בשמיכת פיקה עיקשת של צלוליט, הישבנים שלא זרקתי לעברם מבט כי מי בכלל מסתכל אחרי ששוכבים בחושך על הגב כל כך הרבה שנים.
ועכשיו, פתאום כולי מוצגת לראווה, נתחים נתחים במקרר השקוף, וכל תא מודע לתוגת הגיל. בכל זאת, מדובר בגוף שהביא מתוכו כבר פעמיים חיים, ואיך בכלל הגעתי למצב הזה שבסתם יום של חול, קצת לפני תשע בערב שעון התפוח הגדול, אני במו ידי עומדת למוטט לעצמי את החיים?
עוד מעט בבית יתעוררו בועז והילדים. באיזה קול אדבר איתם? בועז, שהכיר בי כל פינה ושקפלי הבשר שכיסו על בטני היו עבורו תוואי דרך על מפת החיים: אלה העודפים מהלידה הראשונה, וכאן מתחבאים הקילוגרמים של השנייה, זו פרוסת העוגה מיום ההולדת של הילד, זאת גבינת העזים שאכלנו לארוחת ערב. הייתי הלחם האחיד שלו, מנת היום מהתפריט הבסיסי, ולא ידעתי איך הופכים פתאום, תחת מבטו של גבר אחר, לממתק הכי מפתה בוויטרינה.
שמעתי את דרור יוצא מתוך המכנסיים שנחבטו ברצפת האמבטיה, אבזם החגורה נקש באריחים המרובעים, המחוספסים, ועכשיו הוא ודאי מסיר את החולצה שכבר סיים לפרום, ואת התחתונים. האם כמו בועז, הוא מותיר את הבגדים בערימה מגובבת על הרצפה, ואוסף אותם רק אחרי שהוא מסיים להתקלח, לפעמים רטובים כמו חתול שנשכח בחוץ בגשם? או שאולי הוא מקפל בשקדנות את בגדיו ומניח מעליהם את התחתונים ואת כולם מציב על מכסה האסלה שטרח להוריד? בכל זאת, הוא עדיין צריך להתלבש ולחזור לחיים האמיתיים.
האם יהיו לי חיים אמיתיים לחזור אליהם? האם אצליח להביט בעצמי במראה, עם מגבת או בלעדיה? ידי עדיין נאחזו בבד העבה, לא מסוגלות לשחרר, ורק קולות המים מחדר האמבטיה תקתקו את הזמן שאוזל. לעמוד? לשבת? לברוח מכאן? להשאיר אותו באמבטיה ולהסתלק? מה הוא אוהב? מה הוא שונא? מה הוא יחשוב עלי? מה יצפה שאעשה לו? איך נוהגים בגופו של גבר זר?
והריח, לאן לוקח מה שהמוח טרם פענח? איך לשכב? האם על הצד? אבל אז הבטן תזלוג ותבלוט. על הגב? ואיך מצטיירים השדיים כששוכבים על הגב? זו התנוחה הנכונה? מה רואים בסרטים? בסרטים, ילדות בנות עשרים, רזות כמו גרלן, מוצקות כמוה, אצלן הכול עדיין במקום ולא צריך להסתיר דבר.
חלוק. הנה החלוק. שמטתי את המגבת שצנחה על השטיח, ליד הסוודר שפשט, ומיהרתי להתעטף בבד העבה, הלבן, המגונן. הידקתי היטב את החגורה והתיישבתי על קצה המיטה. נידון למוות שממתין לצעדי התליין.
"את מחייכת כי עברת לכיסוי גדול יותר?" דמותו של דרור השתקפה במראה מולי, אגנו אזוק במגבת ופלג גופו העליון עירום.
"אני בודקת אם יש לי משהו על השיניים."
"אני אלוף בבדיקות שיניים," התקרב אלי מתוך המראה, טיפס עד שהתיישב מאחורי, רגליו משתלשלות ממסגרת המיטה כרגלי נער היושב על מעקה ומתבונן בנוף.
דרור פישק רגליו והשחיל אצבעותיו אל לולאות החלוק ומשך אותי אליו וטמנני בחיקו ונתמך על ידו האחת והשעין אותי כנגד חזהו, שלהט המים ספוג בו עדיין, ורגלי התרוממו מאליהן אל המיטה וקיפלו עצמן משני צדי גופו, ורוח פתאומית חלפה ביניהן, שריקתה זרה.
כעצי אדם השתקפנו במראה, ודרור בידו הפנויה הטיל על פני צל לטיפות, שנמשך והתארך במורד צווארי, עד שעורפי התחתל והתנחש בתוך שקע כתפו, וכבר אצבעותיו, לוחשות, הזדחלו אל הרווח הבוער שבין העור לבד, מלבות פטמותי המיתמרות לעומתו. ורק את פרח החגורה שהיה שתול במרכז גופי - מתחתיו רגלי אדוות מים ומעליו שדי מפלי מים - לא מיהר לתלוש.
וידיו נטיפי אש לאורך רגלי ואגני התחשק והחניק ניעותיו ואת הבטן החזקתי כמו בשיעור פילאטיס. "את לא נושמת," ציין עובדה. "לא יקרה כאן שום דבר שלא תבקשי." מעודד מאוד, התקפדתי והמשכנו לשכב כך, הוא בגבו למזרן ואני בגבי אליו, מילותי מוגפות ורק בשפת גופי אני מתאווה לכובד ידיו, שיגששו כבר את דרכן אל מחילת הלילה.
דרור נענה לתנודה הזעירה והסיט את מסכי החלוק והחל מגשש בשיפולי בטני, שכבר השלימה עם עצמה בחסות התאורה הקלושה - ימינה, שמאלה, ימינה, שמאלה, רפרף במונוטוניות מרגיזה, כאילו אין שום דבר מפעם וחי שתי נגיעות דרומה משם.
בסוף זו את שרוצה יותר, נזפתי בעצמי על חיית התאווה שהרימה ראש, ושאגה נמלטה מלוע רגלי. והייתי יפה תחת מבטו המרוכך והמרוקן, יפה ובוכה, כמו שלא הייתי ימים רבים.
בואו להיות חברים של ערוץ יחסים בפייסבוק
- הטקסט לקוח מתוך ספרה החדש של ענת לב-אדלר, "כותבת ומוחקת אהבה", הוצאת ידיעות ספרים
לפנייה לכתב/ת 
