אתי אנקרי: "בזמן הזה צריך לכוון אל הלב"

"קראת לי אסתר שרציתי לברוח, וגיליתי שמחה במקום שרציתי לברוח"

 

יש רגעים בחיים. רגעים טובים, כל כך טובים שברגע שמתחילים לממש אותם מתערבבת בשמחה תחושה של צער, שהנה כל כך טוב ולא ניתן לאחוז בו אלא בזיכרון, שגם הוא הולך ונמוג. ככה זה אצלי בחגים ובמועדים. כל חג מלשון "סובב ובא" - הפתח להזדמנות שבאה רק בזמן הזה וצריך לכוון את הלב במקום ובזמן כדי שיהיה חיבור עם מה שקורה רק בחג הזה. בזמן הזה.

 

מה הקשר בין זה לבין המופע הקרוב בשוני הבא עלינו לטובה? זה מופע שיימזג בתוכו שירים מהמופע של רבי יהודה הלוי, מהמופע התוניסאי "ממה זהירה" ועוד. כעשרה נגנים מעולים, שלא כל יום יוצא לי להפגיש אותם יחד. חיבור בין נגני ג'אז לנגנים אתניים שזעקו זעקות תמיהה כששמעו את המיזוג שניסר את מה שנמסר להם מדורי דורות ואמרו לי בעדינות "זה לא מקובל אצלנו".

 

ומה הקשר בין הבע"שט, מייסד תורת החסידות באוקראינה, לבין בבה חליפה בעל הזקן הארוך הלבן שעלה לארץ מג'רבה שבתוניס והזמין את הוריי (השכנים שממול) לחגוג איתו בכל חודש את סיום לימוד ספר הזוהר? ואפשר לשאול עוד הרבה שאלות כאלה של מה הקשר בין דברים שמרוחקים במקום ובזמן.

 

נו? אז מה הקשר? אמא. אמא שלי. כל החיפושים שלי בספרים, במאכלים בנופים ובניגונים הם כמו ללכת בשביל מתפתל, מתרחק מהמקור, עושה סיבוב בעולם ואחרי שנים רבות, בקצה השביל, נמצאת איזו מציאה והיא ממש שלי ררררק שלי, כמעט כמו שכותב ביאליק באחד משיריו: לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר, אַף לֹא בָא לִי בִירֻשָּׁה מֵאָבִי...".

 

 

ובכל זאת כשאני מתקרבת למציאה ואוחזת בקצה קצה, הנה היא מבצבצת במטבח מתחת לסינר של אמא שלי. פניה סמוקות מחום הקיץ הגדול. מאוורר קטן שמנסה להעביר את האוויר מפה לשם, כמה פתילות לוהבות מתחת לסירים המבעבעים בתבשילים מיוחדים לכבוד ראש השנה. כל אחד מבני המשפחה מתחדש בבגד ובנעליים - ומה שהכיס לא מאפשר, "השם יעזור". שורה של מנהגים שלמדה אמי מאמא שלה ממה זהירה - וכל מנהג כזה מעלה בילדה שאלה ורצון לדעת עוד ומה עומד מאחורי זה.

 

"ככה קיבלנו ולא חקרנו", עונה אמא, והתשובה הסגורה הזאת לא נחה בליבה והיא יוצאת למסע של חיפוש. בכל מפגש עם קשר, היא מתירה את הקשרים. לאט לאט חולפות השנים ובתוך מחול של התרות יושבת בדידות אחת קטנה ומבקשת קשר. זה לוקח קצת זמן. אבל כשהרצון אמיתי, התשובות מתחילות להגיע עם השנים  וללמד חיבורים.

 

 

וכך גיליתי שרבי יהודה הלוי התכתב בשיריו עם דוד המלך. ומסתבר שהבע"שט (שפישט את תורת הסוד והעניק אותה לחסידים) אהב את האנשים הפשוטים, ואלו נקראים כך כיוון שלא ידעו ללמוד בתורה. הם רק ידעו לעשות את מנהגי אבותיהם וקצת להתפלל ולקרוא בתהילים, בטוחים בתמימותם שדוד המלך כיוון במיוחד אליהם כמבין לליבם. וכשהם מזילים דמעות, אומר רבי ישראל לתלמידיו, זה כמו שירה של מלאכי השרת.

 

ובבה חליפה בעל הזקן הארוך הלבן ידע גם עמקות של תורת הסוד וגם לכבד אותנו בתה חם עם בוטנים בצהרי שבת. והזעקה בשיר התוניסאי בן מאות השנים "למטא נרזע פיק ומשיח מאז'אש" (מתי נשוב אלייך ומשיח לא בא), מתחברת ל"מי יתנני על כנפי נשרים עד ארווה בדמעתי עפרך ויתערב" של רבי יהודה הלוי.

 

והקטנטונת מנסה להגביה את קומתה להתמתח כמה שאפשר כדי להדליק את נר השבת, ומגיעה לאמא קצת מעל החגורה של החצאית כשהיא  ממלמלת חרישית "רושלים אנטי תסטר ותדלל עלינה" (ירושלים את תשמרי ותתפללי עלינו).

 

בסיום המופע "ממה זהירה" שהתקיים בירושלים בשנה שעברה ביקשתי מאמי שתשיר. היא שרה את אחד השירים שלמדה בילדותה, ודומיה עברה באולם. היו אנשים שהבינו את המילים היו שלא, אבל הדמעות לא הפרידו בין אלה לאלה.

 

בין ראש השנה ליום הכיפורים יורדות לעולם 13 מידות של רחמים. 13 בגימטריה: אהבה. מאחלת לכולנו שנזכה להיות במקום ובזמן לקבל את השפע הזה,לשנה טובה ומתוקה.

 

אתי אנקרי תופיע ב-11 בספטמבר (ד') בזאפה אמפי שוני שבבינימינה.