שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: יובל חן, shutterstock
    על ממזרים חסרי כבוד
    בשבת האחרונה של השנה, זכרו שכולכם הייתם במעמד הר סיני, גם אם כבר שכחתם. וכולכם שמעתם את הדיבר "לא תנאף", כולל החסיד ההוא מחצר הרבי ממז'יבוז'. אז שננו את הברית על משמעויותיה, כי את הנכרת אין להשיב
    "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם: רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ: מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ, אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם".

     

    בשלושת פסוקי הפתיחה אנחנו לומדים את ההיררכיה של עם ישראל באותם ימים. תחילה נמנים בני המעמד הגבוה, שכולו גברים. בתוכם הם מחולקים למעמדות: ראשיכם שבטיכם, זקניכם ושוטריכם. לאחר מכן בא המעמד הנמוך יותר, הנשים והילדים: טפכם, נשיכם... ולבסוף הנמוכים מכל: וגרך אשר בקרב מחניך, מחוטב עציך עד שואב מימיך.

     

    << הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו  >>

     

     

    אירוע כמו זה המתואר כאן, אילו היה מתרחש בימינו - לא היה נפתח כמובן בכבוד הגברים, אלא בכבוד הנשים, כנהוג לומר: גבירותיי ורבותיי; קודם הגברות ואחר כך הגברים. ואם נוכחים באירוע גם אנשים מצמרת השלטון, נהוג לפתוח בהזכרת תאריהם: כבוד נשיא המדינה, כבוד נשיא בית המשפט העליון, כבוד ראש הממשלה.

     

    ההיררכיה של הכבוד

    שנים רבות אחרי משה סיווגו חז"ל את תארי הכבוד כך: אדם שיש לו תלמידים קוראים אותו רבי. אדם שלתלמידים שלו יש תלמידים קוראים אותו רבן. אדם שלתלמידים של התלמידים שלו יש תלמידים - קוראים לו בשמו. וכך אנו רואים שהלל ושמאי לא נשאו שום תארים, וכך שמעיה ואבטליון וכו' וכו'. ואמרו: גדול מרבן – שמו.

     

    וכך, לפי סדר קריאת התארים אנחנו יכולים ללמוד על סולם הערכים של החברה והקהילה בדור מסויים. אני עצמי, למשל, תיעדתי את ההיררכיה של קיבוץ ילדותי בשיר קצרצר שכתבתי בספר משק יגור, טיוטה:

     

    סדר החשיבות

    וזה סדר החשיבות:

    נהג, טרקטוריסט, נוטר,

    גרז'ניק, עגלון, מסגר,

    פלח, רפתן, נפח.

    כוורן, מנהל בית חרושת לפח,

    גזבר, מזכיר, מורה, פקק,

    הכשרה,

    מחנה עבודה,

    אני.

     

    בארץ ישראל העובדת, האנשים שעבדו עבודת כפיים היו הנכבדים ביותר. מובן שבקהילה למדנית היה הרב חשוב מכל, ובסביבה במצוקה היו פרנסי הקהילה חשובים מכל, ומילה שלהם הייתה יותר חשובה ממילה של הרב. בחברה החסידית, שמרדה בהיררכיה של הרבנות, האדם החשוב ביותר לא היה הרב, אלא הצדיק. ועד היום בקהילות רבות, אפילו בארצנו הקדושה, נכבד יותר מעמדם של הקרויים "צדיקים" ממעמדם של הרבנים הראשיים.

     

    סיפור על נעדר נוכח

    אחרי שהוא מונה את סדר העומדים לפני ה' הוא אומר: "וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת,

    וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה, עִמָּנוּ הַיּוֹם".

     

    "ואת אשר איננו עימנו היום"? ללמדך שגם הנעדרים נוכחים. במסורת היהודית מקובל כי כל עם ישראל היה נוכח במעמד הר סיני: גם דור יוצאי מצרים - וגם הדורות לעתיד לבוא. וכך לקחו הניצבים באותו מעמד אחריות גם על הדורות הבאים, בידעם כי אם האבות יאכלו בוסר, שיניי הבנים תקהינה.

     

    ואמתיק זאת בסיפור על הרשלי מאוסטרופולי שהיה בדחן בחצרו של הצדיק ר׳ ברוך ממז׳בוז׳, והיה משמח את לבו בימים של מרה שחורה. ומנהג היה בידיו של רבי ברוך, שכל שנה, בשבת האחרונה שלפני ראש השנה, היה מזמן אליו את מיטב חסידיו להכין את ליבם לקראת הימים הנוראים. והנה שנה אחת לפני שהגיעו החסידים, גונבה שמועה לאוזנו של הצדיק כי אחד מאותם חסידים חטא חטא עם אשת איש.

     

    הרבי הסתובב בחדרו כארי בסוגר, ולא הצליח לגמור בלבו מה עליו לעשות. אם ינזוף בו בנוכחות האורחים, ילבין את פניו ברבים וייאבד את מקומו בעולם הבא. אם לא יאמר מילה, יעבור על מה שנצטווינו: "הוכח תוכיח את עמיתך".

     

    ראה הרשלי את מצוקתו, נכנס ואמר לו: תן מנוחה לעפעפיך, אני אמצא דרך לומר לו מה שיש לומר. נעתר לו הצדיק ושכב לישון.

     

    למחרת בערב שבת, כאשר ישבו כל החסידים סביב שולחנו של הרבי, פרץ אל החדר הרשלי כרוח סערה ואמר חסר נשימה: "תסלחו לי שאיחרתי. אני חוזר זה עתה ממעמד הר סיני. היו אלה ימים קשים לכולנו. כבר שלושה ימים לפני מתן תורה נאסר עלינו לבוא אל נשותינו, וחששנו מי יודע מה הולך משה להפיל עלינו בתורה, אם זה מה שנאסר שלושה ימים לפני מתן תורה.

     

    "והנה בשעה היעודה, נאספנו סביב ההר שישים ריבוא גברים עצבנים וחיכינו לשמוע מה ייאמר. תחילה נשמע הקול 'אנוכי ה' אלהיך, לא יהיה לך אלהים אחרים על פני'. אמרנו זה לזה: לא כל כך נורא. אלוהים אחד שמטיל עלינו שש-מאות ושלוש-עשרה מצוות לא די לנו? אנחנו צריכים עוד אחד? בוודאי שנקיים זאת.

     

    "והנה נשמע הקול: 'לא תישא את שם ה׳ אלוהיך לשווא!' אמרנו: אנחנו לא עושים שום דבר לשווא. בכל דבר יש לנו חשבון של רווח והפסד. גם הדיבר הזה מקובל עלינו. והנה נשמע הדיבר: 'זכור את יום השבת לקדשו'. אמרנו: שבת זה היום הכי טוב בשבוע. בוודאי שנשמור עליו. אפילו אם תוסיף עוד אחד כזה באמצע השבוע נשמור ונזכור. ואז נשמע הדיבר: 'כבד את אביך ואת אימך למען יאריכון ימיך'. אמרנו זה לזה: למען יאריכון ימַי אני מוכן לכבד אפילו את פושט הנבלות שבשוק. קל וחומר את הוריי.

     

    "ואז נשמע הדיבר: 'לא תנאף'. הבטנו זה בזה בזעם עצור, וכבר עמדה להתפרץ מגרוני זעקת מחאה. אך הקב״ה שלח מלאך ששם ידו על פי ולחש לי באוזן: הרשלי, לך מותר. ואז ניגש הרשלי לאותו חסיד חשוד ואמר לו: תגיד לי, גם לך אמר המלאך כי לך מותר?"

     

    וכל זאת בא ללמדנו כי כולנו עמדנו במעמד הר סיני ושמענו וראינו, ואין איש רשאי לומר לנו מה נאמר שם. זיכרו קוראי החביבים: גם אתם הייתם שם! שנאמר: "וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת, וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה, עִמָּנוּ הַיּוֹם".

     

    מילים מוקשות בפרשה

    ברית: פעמים אחדות חוזר משה על המילה ברית. ומכיוון שהיום משתמשים במילה זאת במשמעויות רבות, והנוצרים קוראים לספרם "הברית החדשה", ולספרנו "הברית הישנה"; ומדינות ממשיכות לכרות ביניהן בריתות, מן הראוי לעמוד על ההיסטוריה האמיתית של הברית.

     

    הראשון שעשה לעצמו ברית היה אברהם אבינו. מבין עשרת הניסיונות שנתנסה בהם, היה זה ניסיון ראשון בו נפגע עצם מעצמו ובשר מבשרו. וברגעי הכאב והייסורים, בפתח פרשת "וירא", נאמר: "וירא אליו ה'".

     

    כדי להבין את המשמעות לעומקה, יש לקרוא בניקוד אחר: ויירא: פחד. אליו: האלים שלו. וביחד: "וירא אליו ה'" – ה' ירא את אליו הישנים של אברהם, שמא יחזרו אליו ברגע המצוקה ויערערו את אמונתו באל אחד. חשש שמא ינסה אפילו לחזור בו מן הברית, אך בניגוד לברית שכורתות ביניהן מדינות, שתמיד יש תקווה להחזיר את הגלגל אחורה - אותה ברית שעשה לעצמו לא ניתן היה להתחרט עליה, וכידוע אין כל דרך להחזיר את העטרה ליושנה.

     

    הראשון שזכה לברית בגיל שמונה ימים היה בנו של אברהם, יצחק אבינו. ומאז אכן נקראים כל אחינו בני ישראל, בני ברית.

     

    ואיך נעשתה הברית בתקופת האבן? חז"ל מעלים את ההשערה כי ברית המילה של אברהם ושל
    יצחק נעשתה באמצעות אבן חדה הנקראת אבן צור. האגדה העממית מספרת כי מאותו סלע המילה, שעליו נערכה המילה של יצחק, שנקרא מאז סלע הברית - חצב משה רבנו את הלוחות שעליהם ניתנה התורה, ואכן הם נקראו לוחות הברית.

     

    ומקום שמירתם של הלוחות נקבע שמו: ארון הברית. ואם היה מי מבני ישראל עובר על חוקי התורה, לא היו אומרים כי הפר את הברית, אלא היו אומרים ברמז כי "יצא מן הארון".

     

    • טור זה מוקדש לזכרו של המגיד מדובנא, ר׳ יעקב קרנץ (1806-1740), אהוב ליבו של הגאון מווילנה, שידע לתבל את הפירושים שלו לפרשת השבוע בסיפורים ומשלים מלאי הומור, שנלקחו מחיי היומיום של אבות אבותיי בליטא.

     

    שבת שלום ושנה טובה לכל קוראינו הנאמנים! יורם טהרלב.

     

     


    פרסום ראשון: 30.08.13, 14:56
    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "על ממזרים חסרי כבוד"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים