שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "ליונית לוי יש עוד עשר שנים גג כמגישה"
    הדור הצעיר של מנחי החדשות, התגמשות הצנזורה, זילות השפה וסמסים מ"נגסת בגמבה": עולם התקשורת השתנה לנגד עיניהם של משה גרטל, אהוד גרף וגבי ינון, לא תמיד לטובה. השנה הם אמנם פרשו - אבל זה שהפסיקו לשדר, ממש לא אומר שהם סיימו לדבר

    כל מי שכף רגלו דרכה במערכת חדשות בשנים האחרונות, ודאי לא יכול היה להתעלם מממוצע הגילים הצונח. גם אני, על 24 שנותיי, מהווה חלק מהתופעה הזו. אנשים כמו גבי ינון, אהוד גרף ומשה גרטל - שלושתם באמצע שנות ה-60 לחייהם, שלושתם ליוו את השידור הציבורי במשך עשורים ארוכים של עשייה - הופכים אט אט לתופעה נדירה בשוק התקשורת המשתנה. דינוזאורים בגן ילדים, אם תרצו.

     

    במהלך השנה החולפת, פרשו שלושתם לגמלאות. האם הם מרגישים שנבעטו החוצה בטרם עת? האם העיתונות והתקשורת שבתוכן גדלו ואותן עיצבו, לצד אחרים, דומות לאלו שנשקפות אליהם היום מהמסך? האם בעוד 30 או 40 שנה, אפשר יהיה לערוך ראיון דומה - או שאולי הניסיון, בתחום העיסוק שלהם לפחות, הפך לנטל?

     

    "בארץ אין מקום לאנשים מבוגרים", אומר גבי ינון (66), מגיש החדשות ברשות השידור לשעבר שיצא השנה לגמלאות אחרי 42 שנים. "בארצות הברית, למשל, המגישים הכי דומיננטים הם אנשים מאוד מבוגרים. שם משתמשים בניסיון ולא זורקים אותם כשמגיעים חדשים. בארץ זה כן ככה".

     

    משה גרטל, גבי ינון ואהוד גרף. "התקשורת הרבה יותר משוחררת" (צילום: עידו ארז)
    משה גרטל, גבי ינון ואהוד גרף. "התקשורת הרבה יותר משוחררת"(צילום: עידו ארז)

    גם אהוד גרף (64), שפרש השנה אחרי 47 שנים בגלי צה"ל, סבור שניתן להסתמך על הניסיון ולשלב בין צעירים לוותיקים. "אני מקווה שהמקצוע שלנו ישכיל לא להיגרר לאופנתיות יתר, אלא יקיים את הכלל המאוד פשוט: אם איש מקצוע מסוים טוב, והוא מרוצה והקהל מרוצה - צריך לתת לו להמשיך. לא משנה בן כמה הוא".  

     

    השדר משה גרטל (67), שיצא לפנסיה אחרי 35 שנה ברשות השידור, מסכים איתם: "תראה את יעקב אחימאיר בערוץ הראשון - הוא ענק! האיש כבר מעל גיל 70, ואני אומר שאפשר למצוא את הסינרגיה בין המבוגרים לצעירים. אני פגוע במידה מסוימת מרשות השידור. לרגע אני מרגיש כמו אלוף בצה"ל שהיה סגן רמטכ"ל וחשב שהנה הוא מקבל את הרמטכ"לות, ואמרו לו פתאום: 'חביבי, צריך ללכת'".

     

    "אחרי יום כיפור נשלפו ציפורניים"

    אל תטעו, לא מדובר בראיון נוסח "אכלו לי שתו לי" - גרטל, גרף וינון כברעברו כברת דרך ארוכה והיו שותפים לסיקור רוב ההיסטוריה של מדינת ישראל בזמן אמת. שלושתם, בלי יוצא מן הכלל, יודעים להצביע בדיוק על נקודת המפנה שבה אימצה התקשורת הישראלית את האופי הנוכחי שלה. "היום התקשורת הרבה יותר משוחררת", אומר גרף, "וזה לא מעט בזכות מלחמת יום הכיפורים, שהאיצה את התהליך. מבחינה עיתונאית, המפץ הזה יצר רצון וצורך להיפתח אל הרבה יותר נושאים ושינה את צורת הסיקור. הוא הוסיף הרבה יותר ביקורתיות".

     

    אתם יכולים לפרט קצת?

     

    ינון: "המלחמה הזאת היתה פאשלה גדולה. מאז נפתחנו יותר, הפסקנו להתייחס למידע שמתקבל כקודש הקודשים".

     

    גרטל: "אחרי מלחמת יום הכיפורים קיבלו בערוצים הפורמליים כמו רשות השידור וקול ישראל יותר ביצים לשאול שאלות יותר קשות ויותר נוקבות, לא לקבל כ'האי לישנא' את הדברים שמנחיתים עלינו. לפני המלחמה, אם היינו מקבלים תגובה מהממשלה - היינו חייבים לקרוא אותה ולשדר אותה ככה. לא להרהר ולא לשנות בה פסיק. זה היה ברור מאליו שנעשה ככה".

    דליה מזור. "קריינית נפלאה, אבל לפעמים לא נשמעת אמיתית" (צילום: ערוץ 2)
    דליה מזור. "קריינית נפלאה, אבל לפעמים לא נשמעת אמיתית"(צילום: ערוץ 2)

    גרף: "העמיתים שלי מציינים דברים נכונים מתחומי הליבה החדשותית, אבל זה זלג הרבה מעבר לכך. כולנו התחלנו לראיין אנשים מתחומים שונים - לא רק בתחומי הצבא והמדיניות, גם מתחומי הספורט, בצורה שונה לחלוטין, הרבה יותר משוחררת ועם שליפת ציפורניים. אלה דברים שלא עלו על הדעת לפני כן. מהבחינה הזאת גם התכנים השתנו".

     

    מצלמים ראיונות מהנייד

    הקדמה עשתה את שלה - ובעידן הסמארטפון והרשתות החברתיות הגישה של התקשורת ממשיכה להתאים את עצמה לרוח הזמן. "לפעמים אני מרגיש שהרדיו הפך להיות מרכזיה משדרת בגלל שהטלפוניה כל כך התקדמה", אומר גרף. "מצד אחד זה טוב, כי הפכת להיות מיידי יותר וקרוב למאזינים, אבל מצד שני זה פוגע לעתים גם באיכות. קח למשל את הז'אנר הדוקומנטרי ברדיו שכמעט ונעלם היום, לדעתי רק בגל"צ עושים אותו".

     

    גם ינון מרגיש את השחרור שהקדמה הביאה איתה. "פעם משה חובב הגדיר את אולפן החדשות כקודש הקודשים. לא היו נותנים לאנשים להגיש חדשות ותוכניות עד שהם היו ממש ממוקצעים וטובים. עם השנים החלו להתגמש ולדעתי בצדק, כי נתנו לאנשים שהם כתבי חדשות להגיש תוכניות. אז נכון שהם לא נשמעים כמו קרייני על, אבל שלום קיטל ויעקב אחימאיר, למשל, נשמעים הרבה יותר אמיתיים מאנשים כמו דליה מזור. היא קריינית נפלאה ומקצועית, אבל לעתים שומעים עליה שהיא קוראת".

     

    "בטלוויזיה היינו צריכים לעבוד לפי הספר", מוסיף גרטל, "הדברים היו הרבה יותר איטיים. ב-1978, כדי לשדר חצי שעה מאליפות ישראל בשחייה, נסענו לארבעה ימים בנתניה. באולימפיאדה האחרונה צילמתי ראיון מהנייד ומייד העברתי אותו לחדר השידור. זה לא הסתייע בסוף לשידור מסיבות אחרות, אבל הבנת את המסר".

     

    גבי ינון מחייך כשהוא נזכר באבן דרך בשידור הציבורי ובתקשורת בכלל: "בגדול מה שהשתנה זה מה שלא השתנה ברשות השידור במיוחד - מסמך נקדי". גרטל וגרף מהנהנים בראש בחוזקה, השפתיים שלהם נמתחות לרווחה והם יודעים בדיוק למה. מסמך נקדי קרוי על שמו של עיתונאי רשות השידור לשעבר נקדימון רוגל, והוא שמגדיר את כללי האתיקה של השידור הציבורי. "המסמך הזה נועד כדי לומר 'עשה ואל תעשה'", מוסיף ינון.

     

    גרטל: "היום מסמך נקדי כל כך לא רלוונטי. הוא מגביל נורא, אתה לא יכול לדבר בצורה מסוימת. זה לא שהיום מותר לדבר ככה, אבל עושים את זה מפני שהכל הפך זמין יותר. לדוגמה, לפי המסמך אסור היה להופיע בטלוויזיה בלבוש בלתי מכופתר, היית חייב לבוא עם עניבה. תראה היום כמה אנשים מופיעים בטלוויזיה בלי עניבה".

     

    ינון: "היסודות שלו טובים, אבל היום כשמגיעה לחדר החדשות של קול ישראל ידיעה שצריכה לעבור צנזורה, עד שאתה עובר את הבירוקרטיה - היא כבר מופיעה ברשתות אחרות".

     

    "זילות וזנותיות בטלוויזיה"

    אחד העקרונות החשובים ביותר בטלוויזיה וברדיו הוא העברית התקנית, וגם כאן מורגש השחרור בחגורה. "השפה מתחדשת עם הזמן", אומר ינון, "ויש כאן לא מעט התלבטויות, מה להרשות ומה לא. האקדמיה ללשון כל הזמן פתוחה להתחדשויות. אבל לפעמים אני שומע בטלוויזיה אנשים שאומרים שלוש אלף, וזה מתסכל אותי. אני מקבל מזה צמרמורת. אבל יום יבוא - ואני יודע שהוא יבוא - שהאקדמיה אפילו תאשר לדבר ככה. השאלה היא איפה לעצור".

     

    אז איפה באמת?

     

    "אסור ששפת הרחוב תהפוך לשפת השידור. נכון שצריך לשחרר קצת, אבל לשידור יש אלמנט פדגוגי".

     

    גרף: "השידור הוא מעצב תרבותי".

     

    גרטל: "בתקשורת הפורמלית  - גל"צ וקול ישראל - מדברים עברית תקנית, אבל בתחנות הרדיו האזוריות אין דין ואין דיין. השפה היא אחת לגבר ואישה, אני שומע שם קללות ודברים שבכלל לא ייאמנו. גם בטלוויזיה, אם תסתכל באמצע הלילה יש שם כל מיני חידונים שהזילות והזנותיות הן ברמה שלא תיאמן".

     

    "האח הגדול". "עשייה מקצועית" (צילום: ענת מוסברג)
    "האח הגדול". "עשייה מקצועית"(צילום: ענת מוסברג)
     

    ואיך אפשר בלי דיון קצר על ענף הריאליטי. ינון הוא הראשון להתייחס לתופעה: "בטלוויזיה המסחרית ישנו הריאליטי הזה שהוא ממש נמוך אבל זה מה שאנשים רוצים לראות בסוף יום עבודה". בפעם הראשונה, אחרי דקות ארוכות של שיחה, ניכרת מחלוקת כשגרף פורץ לדבריו של ינון עם טון מעט כועס: "זה מה שהחליטו שאנשים רוצים לראות". ינון ממהר להגיב: "'האח הגדול' למשל, זו תוכנית  מצוינת. העשייה שלה היא מקצועיות לשמה. לא חשוב שהנושא הוא כזה נמוך, אבל מה לא עושים בשביל רייטינג". גרף משיב: "הכל שאלה של מינון".

     

    כשגרף מדבר על מינון, הוא לא מתכוון רק להשתלטות תוכניות הריאליטי על לוח השידורים של הטלוויזיה המסחרית, אלא גם על מה שלדבריו יצרה הקדמה - "הגל הפתוח". מהדורות החדשות נוהגות לסקר אירועים משמעותיים מסביב לשעון, ולטענתו של גרף, שהגיש חדשות במשך יותר משלושה עשורים, צריך לדעת מתי לעצור. "עורך סביר צריך להבין מתי באמת אירוע מסתיים ומתי מתחיל שלב התובנות. לפעמים צריך לשאול את עצמנו מתי המאזינים מוכנים מנטאלית לעבור לשלב הזה".

     

    הקדמה לא מכריחה את הקהל להיות צמא לאינפורמציה בזמן אמת?

     

    גרטל: "הקהל צמא למידע, או שאתה כתקשורת צמא להעניק לו?".

     

    גרף: "אם הטכנולוגיה לא הייתה קיימת, הקהל יכול היה להיות צמא עד אין קץ.  הניסיון שלי אומר שלפחות בגלי צה"ל יש עיתונאים רעבים מאוד. הם מאוד רוצים לתת, להמציא, ליזום, להעז. אני חושב שאנחנו כתקשורת רוצים מאוד להיניק את האנשים יותר ממה שהם רוצים לינוק".

     

    גרטל: "התשובה היא גם וגם לטעמי. התקשורת רוצה לשדר והציבור רוצה לקלוט, בסופו של דבר. באולימפיאדה האחרונה, סליחה שאני טופח לעצמי על השכם, אבל זה הגיע לכך שאני פתחתי בפני הצופים את שידורי השחייה, נושא שהוא בדרך כלל משעמם משהו, והפכתי אותו לחגיגה על ידי זה ששיתפתי את הצופים וביקשתי מהם שישאלו בשידור חי וישלחו לי סמסים. הכצעקתה! אז התשובה שלך בעצם היא שאם העגל רוצה לינוק - הפרה רוצה להיניק".

     

    במהלך השידורים שגרטל מדבר עליהם, החלו להגיע למכשירו שאלות שעליהן היו חתומים אנשים עם שמות פיקטיביים בדמות משחקי מילים כמו "עמית רומם" ו"נגסת בגמבה", מה שהביא ללעג גדול על חשבונו של השדר הוותיק.

     

    לקחת בחשבון את הלגלוג של הצופים?

     

    גרטל: "הכרתי צד פחות נעים של הציבור. אני לא יכול להגיד שצפיתי את זה, אבל תוך כדי הבנתי שזה מחיר שאני משלם. עשיתי שטות כשקראתי את שמות השואלים. אם הייתי עושה את זה בשנות ה-70 אני לא חושב שזה היה קורה לי. האינטרנט וה'גוגל מוגל', כמו שאני קורא לו, התחילו יפה, כמו שפעם צינזרו טוקבקים. אבל היום הכל אפשרי, אז אני מקביל את הטוקבקים לסמסים".

     

    גרטל, גרף וינון. רעבים לעשייה גם בעידן ה"גוגל מוגל" (צילום: עידו ארז)
    גרטל, גרף וינון. רעבים לעשייה גם בעידן ה"גוגל מוגל"(צילום: עידו ארז)
     

    לדברי השלושה, לעת זקנה התקשורת הישראלית משלחת את אנשיה הוותיקים הרחק ממנה. עם זאת, הם מבקשים לומר, העבודה בעשיית חדשות שוחקת. "אני, כמביט מהצד", אומר גרטל, "נותן ליונית לוי מקסימום עוד עשר שנים ללכת הביתה. לא כי היא לא טובה, אלא כי היא בעצמה תהיה 'פֶד-אפּ' מה שנקרא, היא תתעייף". גרף מסרב להתייחס ספציפית ללוי, אבל מסכים עם הסברה של הקולגה לשעבר: "קח בחשבון שבשנים האחרונות מתרחשת פה תופעה מעניינת: מגישי עוגן במהדורות מרכזיות רוצים לפרוש. היו דוגמאות בולטות לכך".

     

    למרות זאת, השלישיה עדיין רעבה לעשייה. גרף מוותר על ההזדמנות לנוח ומדגיש שהוא "עדיין חלק מגלי צה"ל ונשאר איתם בקשר". לינון דווקא טוב בשוק הפרטי: "אני רוצה לתרום קריינות לקהילת ספרי העוורים". ומה עם גרטל? "אני בן 67, כמעט אמרתי 37, ואגיד לך גם למה: אני שוחה כל בוקר ומתאמן עם קבוצת צעירים בני 17-16, ואני עומד איתם באותו זמן. אני מרגיש שוב צעיר. הערוץ הראשון הפסיד בגדול, יא אללה".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה ""ליונית לוי יש עוד עשר שנים גג כמגישה""
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: עידו ארז
    משה גרטל, אהוד גרף וגבי ינון. "בארץ אין מקום למבוגרים"
    צילום: עידו ארז
    7 לילות
    מומלצים