דבורייה היא יום הכיפורים שלנו

כשמשפחה שלמה נרצחת בדם קר שום זעקה ושום מילה לא תבטא את הכאב והיגון. המילים נעתקות מפיך למראה הקורבנות המחייכים מתמונות הארכיון.

התבוננתי שוב ושוב בתמונות הקורבנות מהמשפחה בדבורייה. כמה חיים יכולה תמונה אחת להכיל, תהיתי. אם צעירה שכל שחיפשה הוא לגדל את בנותיה בכבוד ובשמחת חיים ללא ויכוחים וצעקות באמצע הלילה, ילדה בת 12 שרק לפי ימים מספר הכינה את הילקוט והקלמר וחלמה על היום הראשון בבית הספר וצעירה בת 17 שהמפלט האחרון שלה היה להצטיין במבחני הבגרות. הן כבר לא איתנו, רצחנו אותן.

עוד בערוץ הדעות של ynet:

רבותיי, 1928 חוזרת / ג'ראלד שטיינברג

הפשעים ומעשי הרצח בחברה הערבית עברו כל גבול ובמקום לחשוב איך עוצרים את מסע הדמים הזה אנו עסוקים בוויכוח על איזה רקע אירע הרצח. הגיע הזמן להודות שכולנו בחברה הערבית אשמים ברצח הזה, זהו רצח על רקע שתיקה. השתיקה שלנו הורגת נשים וילדים. אנחנו פושעים וכל מי שימשיך לשתוק ייתן את הדין ויום אחד ישלם גם הוא בחייו.

ולא, לא די לגנות את הרצח בדיעבד. גם לצאת בהפגנות ובמסעות יחסי ציבור נגד מעשי האלימות בתוך החברה הערבית בכלל ובתוך המשפחה בפרט, זה טוב אך לא מספיק, כי אנחנו ממשיכים לשתוק אחרי הגינוי כפי ששתקנו לפני הרצח. למה? כי אנחנו מתביישים.

אנחנו מתביישים לפתור את הבעיות החברתיות שלנו ואנחנו מתבישים להתמודד עם הדברים הקשים, הלא-נעימים. חמור מכך, אנחנו מתביישים לדבר עליהם. זה מה שקורה כאשר כל כך הרבה דברים בחיינו מתכסים במעטה של בושה ללא כל בסיס הגיוני, דתי או מוסרי. לדוגמה, ייעוץ זוגי הוא בושה וגירושים הם בושה, הצפת הבעיות החברתיות היא בושה כשלעצמה. כשאנו מתביישים, אנו בוחרים לשתוק. הגיע הזמן להודות שהשתיקה שלנו היא פשע. כולנו רצחנו משפחה שלמה מדבורייה, ואם נמשיך לשתוק - הרצח הבא לא ייאחר לבוא.

בדרך כלל אנו מאשימים את המשטרה ואת רשויות הרווחה על כך שאינם עושים די למיגור האלימות והפשע. אך היום כל אחד צריך לשאול את עצמו מתי לאחרונה הוא דיווח למשטרה על מעשה אלימות נגד נשים וילדים שכולנו רואים ושומעים? זה נוח לבקר את המשטרה, אך לא היום. כי זו העת לחשבון נפש אישי. דבורייה היא יום הכיפורים שלנו.

הכותב הוא עו"ד ופעיל פוליטי, בוגר תואר שני ביישוב סכסוכים

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il