אשר יגורתי / טור

ליאיר גרבוז היה טור בעיתון "דבר", עליו נהג לחתום בשם הספרותי " אשר יגורתי". אם אני צריך לתת כותרת להפסד של ישראל 75:71 לבריטניה אתמול (ד') במשחק הפתיחה של אליפות אירופה, אין ספק שהכותרת המוצלחת ביותר הייתה: " אשר יגורתי".

היורובאסקט ב-ynet ספורט:

• ההפסד המביך של הנבחרת לבריטניה
• אל תרימו ידיים / מוטי ארואסטי
• מבט נוסף על הכישלון
• גם צרפת הפסידה
  

כל הבעיות והחולשות שנחשפו במשחקי ההכנה, חזרו והתגלו במשחק: הכדררת, מגיפה שפוגעת בשחקנים צעירים בראשית דרכם, והופכת לחשוכת מרפא כשהם מתבגרים. המשחק בקצב הליכה, הפחד להתקיף את הטבעת, החנק על קו העונשין.

כדורסל הוא משחק של הרגלים, והרגלים קשה לשנות. בטח לא במחנה אימון של כמה שבועות. הכדרור הוא האופציה האחרונה של שחקן כדורסל, אחרי קליעה ומסירה. אצלנו זו ברירת המחדל. כל שחקן שמקבל את הכדור, מתחיל לכדרר עוד לפני שהוא יודע מה הוא הולך לעשות. זה נותן לו עוד שתי שניות למחשבה, אבל כשהוא מחליט לעשות משהו, כל האופציות כבר סגורות. אין למי למסור, ואי אפשר לקלוע. אז מכדררים, ומכדררים.

שנה טובה ומתוקה מ-ynet ספורט:

• לגזור ולשמור / התמונות שעשו לנו את השנה
• שולחן החג של הכדורגל הישראלי
• שנהיה לראש: ראיון מיוחד עם בוריס גלפנד
  

מסירה תמיד מהירה מכדרור. בלי נקודות קלות לא ננצח שום קבוצה. מוטי ארואסטי ידע לעשות שני דברים: להכניס לשחקנים שמולו אצבעות לעיניים, ולקבל את המסירה הראשונה אחרי ריבאונד או סל ולהעיף את הכדור במסירה לצידו השני של המגרש. יוגב אוחיון יותר כשרוני מארואסטי, ויותם הלפרין קולע הרבה יותר טוב ממנו, אבל אם אני צריך לבחור אחד משלושתם, אין לי בכלל ספק במי אבחר.

כי שחקן שמוטי שמר עליו, ביקש מהמאמן שלו להתחלף. וכששחקן יריב זרק לסל שלנו, מיקי ברקוביץ' כבר היה בדרך לעוד ליי-אפ. הוא ידע שבעוד שנייה וחצי מוטי יעיף את המסירה לעוד ליי-אפ, וכדאי שיגיע לשם מהר. להלפרין, כספי, אליהו ואפיק ניסים, אין שום סיבה לרוץ למתפרצת. ממילא הכדור לא יגיע, אז משחקים בהליכה. יש זמן. למוביל הכדור אין למי למסור, ולאחרים אין סיבה לרוץ.

אתמול היה המשחק הראשון, כשעדיין אין עייפות. משחק כדורסל אמור להיראות כמו מירוץ שליחים. כל רץ שמקבל את המקל, נותן רייס. מגביר את הקצב. משחקים כדורסל למרחקים ארוכים. שומרים כוח. רצים באותו קצב, גם אחרי סל וגם אחרי חטיפה. אני לא זוכר שהגענו אפילו פעם אחת ליתרון מספרי במתפרצת. תמיד היו שלושה-ארבעה בריטים בהגנה. כמה נקודות יכולה נבחרת ישראל לקלוע בהתקפה מסודרת, כאשר אליהו ועומרי כספי עושים 0 מ-8 מקו העונשין? למה ויתרו על אימון קליעות בבוקר המשחק, למרות שהוא היה אמור להתקיים באולם אחר, והעדיפו צפייה בווידיאו. מה יש לראות אצל האנגלים?

הנבחרת משחקת בהליכה. יוגב אוחיון מול בריטניה(צילום: ראובן שוורץ)

מטבע הדברים יפילו בסוף את התיק על אריק שיבק, אבל מה אמור מאמן לעשות כאשר שני השחקנים המובילים שלו לא מסוגלים לקלוע פאול? בלעדיהם אין סיכוי לנצח, ואיתם יש בעיה קשה, כאשר היריב שולח אותם לזרוק עונשין כמו ילדים שעלו אתמול מהנוער, והם עושים במכנסיים על הקו.

מצפים מעומרי כספי שיוביל את הנבחרת. אין ספק שהוא השחקן המוכשר ביותר שלנו, למרות שהוא אחרי עונה לא טובה. הבעיה שכספי אף פעם לא הוביל קבוצה. בכל הקבוצות הוא עלה מהספסל. כספי הוא שחקן משלים, בדיוק כמו גיא פניני, שמסוגל לקלוע שלשות כשסופו שחורציאניטיס משחק לידו, וכל ההגנה מצטופפת ומשאירה את פניני לצלוף בנחת מהפינות. כספי עושה נקודות בהתקפות מעבר, אבל נבחרת ישראל משחקת בהליכה. כשהוא "לוקח אחריות", זה לפעמים עם הראש בקיר.

גם היריב יודע למי יילך הכדור. כספי(צילום: ראובן שוורץ)

אהבתי את המשחק של אפיק ניסים. גבר, ווינר, לא פוחד לזרוק, מייצר לעצמו מצבים, מתקיף את הטבעת. המהלך האחרון שלו לא צלח, אבל היה מהלך נכון וטוב, על השחקן הנכון. קורה. אצל יוגב אוחיון "כדור אחרון" הפך כנראה לסוג של טראומה. השחקן שלו נסוג לאחור כדי שלא יחדור, ומשאיר לו את הזריקה מבחוץ. בעיה.

מאז שמשחקים ארבעה רבעים יש בכל משחק ארבעה "כדורים אחרונים". לפעמים יותר. אני לא זוכר את נבחרת ישראל עושה סל באחד מהכדורים האלה בשבעת משחקי ההכנה. אתמול זה לא היה שונה. מתבקש לשחק "כדור אחרון" על עומרי כספי, אבל לא בכושר שהוא נמצא עכשיו, ובטח לא כאופציה יחידה. הרי גם היריב יודע לאן יילך הכדור.

קשה לצפייה. שיבק והשחקנים מול בריטניה(צילום: ראובן שוורץ)

לא הכל שחור, אבל הלילה היה קשה לי לראות אור. השחקן הצעיר בנבחרת הוא בן 25. שישה בני 30 פלוס. לא זוכר נבחרת שאין בה שניים-שלושה בני 19-22. קשה להיות אופטימי לחמש השנים הבאות. אחרי הפסד לבריטניה, צריך להתחיל לקוות שהבריטים ינצחו עוד משחק, בתקווה שננצח את אוקראינה וייפתח בית של כמה קבוצות עם שני ניצחונות. לנבחרת שלנו יש היסטוריה של הפסדים מכאיבים לנבחרות "דייגים": פינלנד, בריטניה, לטביה, פורטוגל. הבעיה שלנו היא לא שאנחנו גרועים, אלא שאנחנו מאמינים שאנחנו טובים, וזו רק תקלה מקרית של קבוצה טובה.

הפסדים לנבחרות "קטנות" קרו גם כשאני אימנתי את הנבחרת. קרה, קורה וכנראה יקרה. אחריהם הגיעו גם ניצחונות גדולים. נבחרת היא בעיניי קודש הקודשים של הספורט, במיוחד אחרי שהקבוצות באירופה הפכו לרב לאומיות. חשוב לשמור על כבודה, אבל השחקנים צריכים לתת לנו סיבה לכבד אותם. צורת המשחק נגד בריטניה הייתה לא מכובדת. קשה לצפייה.

בטורניר אין ברירה, חייבים להמשיך. יש עוד ארבעה משחקים, ואי אפשר לסגור את הסיפור אחרי הפסד אחד. ראיתי את גרמניה מנצחת את צרפת, מי אמר שהגרמנים חלשים? אם ההפסד במשחק הראשון היה לצרפת, ניחא. היו עוד ארבעה משחקים פתוחים. הפסד לבריטניה לא משאיר הרבה סיכויים לעלות לשלב הבא, אבל ניצחון על אוקראינה ישאיר לנו על מה להמשיך לשחק, לעקוב ולקוות. היו דברים מעולם, הפעם זה ניראה קשה מתמיד. אפשר לשבת בחושך עשר שנים, להדליק אור לוקח בדיוק שנייה.