ספיד

1. לראשונה שלי קוראים ליאת. יש לה עור שחום, שיער חום שממסגר פנים יפות וחיוך נבוך. היא מזכירה רפואית בקופת חולים, גרה בגבעתיים. העיניים שלה קצת מבוהלות ומאוד נרגשות. התשובה די ברורה לי, אבל אני בכל זאת שואל אם היא פעם ראשונה כאן, רק כדי לשבור את הקרח. גם אני פעם ראשונה כאן, בספיד דייט של "ספיד דייט".

כן, השם גנרי, אבל ככה זה (ובגוגל זה ככה: speed-date.co.il). הוא מתקיים בדאנס בר בבניין תעשייתי בדרום תל אביב, לא רחוק מאבו כביר. הרעש שאתם שומעים כרגע זה המטאפורה שמתקרבת, אז אני פשוט אדלג על זה ואעבור לשולחן הבא. בדיוק צילצל הפעמון.

2. כששאלתי את ליאת אם היא פעם ראשונה כאן, זה היה צעד גישוש. כשאני שואל את מיכל זה כבר טקטיקה. אני קורא לה "פעם ראשונה בים?". אפשר לזהות די בקלות מי פעם ראשונה בנהר הדייטים השוצף הזה, ומי כבר אכלה פה לקרדה או שתיים אבל עדיין מאמינה שיש הרבה דגים בים. הרוב שייכות לקטגוריה הראשונה. אפשר לראות את זה במבט החצי מבוהל שעדיין מנסה לעכל את נחשול הגברים שנשטף לפתחן.

אבל מיכל כבר הייתה בסרט הזה. אפשר לזהות מיד את הישיבה הנינוחה שלה, סטייל פקידה בלשכת המס שמעבירה לקוחות ומחכה לזה שירגש אותה עם איזה מסמך אנושי מזעזע. לי אין שום מסמך אנושי מזעזע להציע לה. החיים שלי, כמו ששר רנדי ניומן, טובים.

העובדה שאנשים כמו מיכל חוזרים למנה שנייה ושלישית לא מעידה בהכרח על כישלון הפעמים הקודמות. מיכל יצאה עם מישהו שהכירה כאן במשך שמונה חודשים. אני לא יצאתי עם מישהי במשך שמונה חודשים מאז, ובכן, מאז ומעולם.

3. זה ספיד דייט, והכללים נוקשים. לכל דייט מוקצבות שבע דקות, כמו הפסקת סיגריה, רק בדיוק להפך. למעשה, זה חלון הזמן הכי דחוס שנתקלתי בו מאז שניסיתי להוריד את כל הכביסה בזמן הפתיח של "דה קילינג". מתוך שבע הדקות האלה צריך לבזבז לפחות שלוש על שבירת קרח. זה משאיר עוד ארבע דקות להיכרות שטחית. אני ריקי, אני ניב, אני מנהלת משמרת במסעדה, אני עיתונאי, אני יודעת מה יהיה שיר החופה שלי מגן חובה, אני הייתי פה.

(איור: מרינה מרמר)

4. להדר יש מבט של מישהי שסימנה אותי עוד מהקצה השני של החדר. היא מקבלת את פני בחיוך גדול: "מה בחור כמוך עושה במקום כזה?". בסיטואציה המקבילה זאת הקלישאה הכי גדולה שאפשר לשמוע מגבר. כשזה מגיע מבחורה זה המשפט הכי מחניף שיש.

אני לא כאן כי אני רווק. אני כאן כי אני עיתונאי. לא הייתי מגיע לכאן אחרת, צריך להודות. אני פשוט לא אוהב דייטים. אני מעדיף להכיר את הבחורות שלי בנסיבות טבעיות. נניח בשיחה אינטלקטואלית עתירת רפרורים תרבותיים בחנות הספרים השכונתית, או בהתחככות מקרית של הורמונים שיכורים בהופעה. נו, כמו שקורה לי בכל הסרטים ההוליוודיים שאני חי בהם.

אם יש משהו שאני אוהב עוד פחות מדייטים, זה בליינד דייטים. אני לא בטוח שבעידן הפייסבוק עוד יש בכלל דבר כזה, אבל לפעמים המרחק בין תמונת הפרופיל לתמונת המציאות כל כך גדול שזה כמו בליינד דייט. ואם לדייטים רגילים אני לפחות מגיע עם מודיעין מקדים, הרי שלבליינד דייטים אני מגיע, ובכן, על בליינד. בחורה בהפתעה. ואני, אני לא בחור שאוהב הפתעות. אני אוהב לדעת הכל, ומראש, ועם התרעות, דפ"אות ואופציות לחילוץ. אני כל כך שונא בליינד דייטים שאני בכלל לא יוצא לבליינד דייטים.

בקיצור, עם כל המטען הזה, אתם יכולים להבין עד כמה אני מבסוט למצוא את עצמי ברכבת של 21 דייטים בשעתיים וחצי.

5. בין הדר להילה יש חמישה צעדים, וזה מספיק לי כדי להגניב סוף סוף מבט על הסיטואציה. זה נראה בדיוק כפי שדימיינתי: מעגל גדול של שולחנות, בחורות יושבות ובחורים מסתובבים. אני רוצה להשתמש כאן באיזה דימוי פואטי כמו פרפרים שמרפרפים בין הפרחים בגן, אבל האמת היא שזה יותר מזכיר לי את מסיבות הכיתה מהיסודי, כשהבנות היו מצטופפות על הספה במקלט של אמנון ואנחנו נדחפנו כמו בתור לאודישנים של "כוכב נולד" רק כדי להזמין את אביבית לסלואו. אני זכיתי, אגב.

הילה מאושרת לראות אותי מתקרב. "סוף סוף מישהו קצת גבוה", היא אומרת. "מה, לך לא היה מפריע לצאת עם מישהי נמוכה מדי?". לא יודע. אני יוצא כרגע עם 21 בחורות במקביל. כשהילה מדברת על הגובה, אני קולט שהחיסרון הכי גדול בספיד דייט הזה הוא שהבחורות כל הזמן יושבות ואין לי מושג איך הן נראות מהציצים למטה. זה דווקא יכול לשחרר אותי מכל מיני התניות חברתיות, אבל לא באתי להשתחרר מהתניות חברתיות.

את יודעת שט"ו באב היום? ברור שהילה יודעת. ברור שאני לא ידעתי, אבל בדרך לכאן המגישה בגל"צ בירכה אותי ואת כל האוהבים הצעירים ב"ט"ו באב שמח". פה חשדתי. אחר כך הדודאים שרו "בקיץ הזה תלבשי לבן", ואני חשבתי מה זה אומר עלי שאני לא יודע שהיום ט"ו באב. אבל היי, ט"ו באב הערב ואני לא לבד. איפשהו בהוד השרון, אימא שלי מאוד מאושרת כרגע.

6. סיגל היא מנהלת לקוחות באחת המפעילות הסלולריות. את שבע הדקות הבאות אנחנו מעבירים בניסיון למצוא לי חבילה מתאימה. אני משחק אותה קשה להשגה ומאיים בהתנתקות, היא אומרת שאני חייב לשבת איתה עד שהפעמון יצלצל כי אלה החוקים. בסוף יוצא שאני ממשיך לשלם לחברה הסלולרית שלי פי שניים ממה שצריך, אבל זו בלי ספק השיחה הכי נעימה שניהלתי אי פעם עם נציג שירות שלה.

7. קרן היא הבחורה הכי אמיצה שפגשתי כאן. אחרי דקה של שיחה היא עוצרת, מתנצלת, מרעיפה עלי כמה מחמאות וחוזרת לאכול לי את הפנים במבטים. בטח ככה מרגישות בחורות כשאנחנו בוהים להן בציצי תוך כדי שיחה. מזל שבדיוק הפעמון מצלצל ואיריס סלומון, הפסיכולוגית שמריצה את ההצגה הזאת, עולה על הבמה לאתנחתא. אבל קרן רוצה להמשיך לדבר.

(גטי אימג')

כשהייתי קצת יותר צעיר, קבעתי לעצמי כלל: לעולם לא להשיב ריקם את פניה של בחורה שמתחילה איתי. האמנתי שזאת האחריות שלי כלפי העולם - לעודד בחורות להתחיל עם גברים. כשכל זה ייגמר, איריס תספר לי שקיבלתי כמה הצעות שהסכימו אפילו לקשר לא מחייב. אני יודע שקרן בפנים, ואני עדיין לא יודע מה לעשות עם זה.

8. אבל החבר'ה לא מגיעים לכאן כדי לחפש סקס. הם מגיעים בשביל קשר רציני, והם סומכים על איריס שתדאג להם לאחד כזה. והיא דואגת. מצאי הבחורות האיכותיות פה גבוה, ואני אומר את זה כמי שפוסל בחורות כמו שהתאחדות האתלטיקה הבינלאומית פוסלת אתלטים ג'מייקנים. תראו את ענת למשל. היא אחות במקצועה. זה כבר נותן לה 10 נקודות פור מבחינתי, כי זה גם טיפולי וגם אצילי וגם אימהי וגם סקסי. וזה גם עבודה במשמרות, מה שישאיר לי הרבה זמן חופשי. והיא גם בטח תהיה גמורה מעייפות כשהיא תחזור הביתה מהעבודה, אז אוכל לראות כדורגל במקום להתווכח למה אנחנו לא עושים משהו ביחד.

אבל ענת הזאת היא אחות ילדים. והיא עוד אוהבת את זה.

9. כבר כמעט שעה במשחק הכיסאות הזה, ואני עוד איחרתי בשעה. בדייט נורמלי זה היה עולה לי בשולחן ריק, אבל כאן זה מקנה לי שעה בונוס של רעננות. וכשאתה פוגש 21 בחורות, רעננות היא מצרך קריטי. קל נורא לשכוח בחורה או שתיים מתוך 21, אבל את גפן אי אפשר לשכוח כי יש לה את השם המיוחד הזה. הוא אמנם בדוי כמו כל השמות שאני מזכיר כאן, אבל הוא מבוסס על שם מיוחד אמיתי. זה נושא השיחה המתבקש, אבל איכשהו זה אפילו לא עולה כי היא, נו, איך קוראים לזה? מעניינת.

כמו מיכל, גם גפן כבר הייתה כאן, או לפחות מישהו שעבר בשולחן שלה. אני קורא את זה בצלחת. על כל שולחן יש צלחת כיבוד קטנה, ובזאת של גפן יש כמה חללים שמלמדים שמישהו חיסל את הביסלי. זה מה שמפריד בין הילדים לגברים ובין הילדות לנשים: אתה צריך להרגיש בבית כדי להרשות לעצמך לנהל דייט של שבע דקות עם במבה בפה.

10. אני אחראית אזור בבורגר ראנץ', אומרת רותי ומסתכלת עלי בהפתעה. מה, עוד לא קמת? רותי רגילה שהמשפט הזה מבריח לקוחות פוטנציאליים. על מה אתה חושב כשמדברים על עובד בבורגר ראנץ'? על ילד מחוצ'קן שהופך המבורגרים, אני עונה. אבל זה לא את. את אחראית אזור. את מנהלת עובדים, מסתובבת בין הסניפים. זה לא אותו דבר. וחוץ מזה, את מבסוטה שם? אז יופי. שיזדיינו כולם. איכשהו היא לא נראית מעודדת.

11. יסמין הגיעה לכאן מירושלים. התגובה הראשונה שלי היא "פששש". התגובה השנייה היא "רגע, גם הדר מירושלים...". אני מתחיל להבין שרוב הבחורות כאן לא הגיעו לבדן, והדייטים נרקמים במוחי לכדי רשת חברתית. הדר ויסמין הגיעו ביחד מירושלים, ושלוש האחיות - כמו באיכילוב, לא כמו במשפחת קרדשיאן - הגיעו ביחד מפתח תקווה. אז גם לכאן, כמו לשירותים, בחורות מגיעות בזוגות ובשלשות. זה בטח עושה את הריכולים בדרך הביתה למעניינים יותר.

מה פתאום, אומרת יסמין בביטול, אנחנו לא מרכלות אחר כך. זה לא יפה. זה דווקא טוב, אני אומר. ככה אף אחד לא יעבוד עליכם, תוכלו להשוות גירסאות. יסמין מודה שזה רעיון לא רע. אני אומר שגם אם זה היה רעיון רע, הן היו מרכלות אחר כך.

רגע, אומרת יסמין, עוד לא סיפרת כלום על עצמך. לפחות חצי מהדייטים שלי נגמרים ככה. בשלב מסוים אני פשוט גונב מזמן ההחלפה כדי לספר על עצמי במשפט אחד ולהמשיך הלאה. מה לעשות, קשה לספר על עצמך בשבע דקות עם בחורה. שבוע אחר כך אני יושב אצל השיננית ושומע על החוויות המשפחתיות שלה מפלורידה בעודי יושב בפה פעור - לא מתדהמה, מהקרדום הזה שחוצב לי בפה - ותוהה מה ההבדל בין הסיטואציות חוץ מזה שבשבוע שעבר שתיתי בירה והיום אני שותת דם.

12. כל הבחורות אוהבות לדבר, חוץ מאנה. אנה אוהבת לשתוק. היא נועצת בי את עיני השקד החומות שלה ושותקת, משיבה עלי כפור סיבירי מצמית. אני לא יודע איך להתמודד עם זה. אני מנסה לדובב אותה, שואל אותה איפה היא גרה, במה היא עובדת. אבל אנה אוהבת לשתוק. היא מעדיפה לשמוע אותי. אחרי שבע דקות אני אפילו לא יודע אם מצאתי חן בעיניה. בסוף הערב בדקתי. מצאתי חן בעיניה.

13. אוקיי, נועה ניצחה כרגע את כל הפעילות ההומניטריות בסבב. היא מדריכה נערות במצוקה. בהנחה שאימא תרזה לא מחכה לי באחד השולחנות הבאים, נועה ניצחה. וחוץ מזה, היא הגיעה לכאן מבאר שבע. פתאום יסמין מירושלים נשמעת כמו יסמין מהבניין ממול. נועה מב"ש, ומיכל מהקריות, והחבורה הירושלמית של יסמין, ועוד כמה בחורות פריפריאליות - כל זה מצטבר לכדי מסה קריטית של בחורות שעשו חתיכת דרך כדי למצוא את אהבת חייהן, או לפחות דייט ראוי. מה שאומר לא מעט על מצאי הגברים האיכותיים שאפשר למצוא בתוך כל חזון ההרבה-דגים-בים הזה. לא, הן לא נואשות. הן סתם מיואשות.

14. השיחה עם חצבת, כי אם כבר שם בדוי אז עד הסוף, מתחילה כרגיל. היא מספרת שהיא מורה, וכבן של מורה יש לי חולשה למורות. עזבו אתכם מתסביכים אדיפאליים, אני פשוט יודע מקרוב איזה מקצוע אכזרי וכפוי טובה זה, ואיך תחושת השליחות שבו משאירה אותו דפוק וזרוק על מדרגות החברה הישראלית. חצבת היא מורה ביסודי. בגיל הזה הם עדיין חמודים, אנחנו מסכימים. זה ביישוב בשרון, היא ממשיכה, ואני די בטוח שנפלטת לי איזו קריאת הפתעה, כי היא שואלת מה קרה. אני אומר "לא, כלום" ושואל באיזה בית ספר. חצבת נוקבת בשם בית הספר, ואני נושם לרווחה ומספר לה שאימא שלי היא המנהלת של בית ספר מקביל.

זאת אימא שלך? ברור שאני מכירה. פאק.

15. אני חצי חנונית, אומרת ענבר ושוברת לי את הלב. אני מנסה לשכנע אותה שהיא לא. וחוץ מזה, אז מה אם כן. את מהנדסת תוכנה. יש לך משכורת טובה. את לא צריכה גבר שיפרנס אותך. היא מחייכת, אבל נראית קצת מיואשת. אני נזכר בסרטון של דסטין הופמן שהפך ויראלי בחודשים האחרונים. הופמן מספר בו מדוע החליט לגלם את דמות הגיבור-ה ב"טוטסי": הוא ביקש לעבור מבחן איפור ולבוש כדי לראות אם הוא יכול לעבור כאישה. עשיתם אותי אישה, אמר הופמן לצוות בסיום הטסט, עכשיו תעשו אותי אישה יפה. אי אפשר, התנצל הצוות, זה הכי טוב שיש.

הופמן חזר הביתה והודיע לאשתו שהוא חייב לעשות את "טוטסי". אני חושב שאני אישה מעניינת, הסביר לה, אבל אם הייתי פוגש את עצמי במסיבה, לא הייתי פותח איתי בשיחה כי האישה הזאת לא ממלאת את הדרישות הפיזיות שגברים מציבים בפני נשים. יש יותר מדי נשים מעניינות שלא הייתה לי הזדמנות להכיר בחיים האלה, אומר הופמן בדמעות, כי שטפו לי את המוח.

אני מסתכל בעיניים העצובות שמסתתרות מאחורי המשקפיים של ענבר. יש יותר מדי נשים מעניינות שלא הייתה לי הזדמנות להכיר בחיים האלה.

16. מאיה מחייכת חיוך ענק והעיניים שלה כמעט נעצמות כשזה קורה. זה לגמרי עושה לי את זה. אני שואל אותה למה היא יושבת פה במקום לשבת על איזה בר ולחלק טלפונים. היא אומרת שנמאס לה מזה. נמאס לה מברים, נמאס לה מפייסבוק, נמאס לה מאתרי היכרויות. נמאס לה כמעט מהכל. אני מבין אותה. אפשר ללמוד הרבה על בנאדם מהפייסבוק שלו, אבל כמה כבר אפשר להאמין לגברים בני 40 שתמונת הפרופיל שלהם לקוחה מהטיול אחרי הצבא ולבחורות עם תמונות שחושפות טפח ומסתירות צלוליטיס? ופייסבוק, עם האקסהיביציוניזם הקיצוני שלו, הוא עוד טיפוס אמין ליד אתרי שידוכים שבהם העמדת פנים היא קריטריון קבלה. איך אומרת לי מאיה בטון של אחת שנפלה קורבן להונאת פירמידה? "אני עם ג'יי דייט גמרתי".

בשביל בחורות כמו מאיה - שקצו בטורפנות של הברים, בזייפנות של אתרי השידוכים, בהמוניות של הפייסבוק, ואפילו בבזבוז הזמן של דייטים כושלים ומיותרים - ספיד דייט הוא דרך נהדרת לפגוש הרבה גברים במעט זמן ולעשות ניפוי ראשוני אגרסיבי. ג'ונגל הדייטים יכול להיות מדכא עבור מי שלא ניחן בכישורי הישרדות, ועוד יותר מדכא עבור מי שמחפש בן זוג ומוצא שיעור על הפערים בין פנטזיה למציאות.

17. חמודה, אינטליגנטית, נראית טוב. קוראים לה רוני, קיבוצניקית, שירתה בחיל האוויר. שורשים גם בארצות הברית וגם באנגליה, משפחה גם בניו יורק וגם בלונדון. היא שמחה לשמוע שאני אוהד מכבי חיפה ומאושרת לשמוע שאני אוהד מנצ'סטר יונייטד. אני אפילו לא מבין איך הגענו כל כך מהר לדבר על כדורגל. יותר מדי דברים טובים קורים פה כרגע. הנה, אני כל כך דפוק שאפילו זה חשוד בעיני ואני מתחיל לחפש לה שחורים על האף. וואלה, אין.

השיחה כל כך קולחת ששבע דקות לא מצליחות להכיל אותה. בדייט הבא יש לי חור בלו"ז, ובשלב הזה של הערב מדובר בשבע דקות בגן עדן, אבל רוני מבקשת לנצל את ההזדמנות כדי להמשיך את השיחה ואולי סוף סוף גם לשמוע מי אני. כלומר, חוץ מזה שאני מתכנן ליפול על המשפחה שלה במנהטן בחגים. אני לא מבין איך בחורה כזאת לבד. לא מבין.

18. אלכס גרה בתל אביב. אם לא פיספסתי מישהי בדרך, אז היא הראשונה פה שגרה שם. מעניין, אני חושב בזמן שהיא מספרת לי מה היא עושה בחיים. בתחילה היעדר התל אביביות נראה לי מובן מאליו. אני יכול להבין בחורה שהגיעה לכאן מחולון או מפתח תקווה, אבל מה יש לבחורה מתל אביב לחפש בספיד דייט כשכל ירידה לפאב השכונתי היא ספיד דייט?

אבל במחשבה שנייה זה לא מובן בכלל. אלכס היא אחת הבחורות היותר יפות שיושבות כאן, כמו רוב הבחורות הרוסיות שאני מכיר. היא נראית טוב, וזה מספיק בשביל שלא תזכה לשנייה מנוחה בכל בר תל אביבי ממוצע. אבל אלכס לא תמצא את מה שהיא מחפשת בבר תל אביבי ממוצע, כי הבר הזה הוא אגם אפריקני: אנטילופות מגיעות אליו כדי לשתות, ונמרים כדי לצוד. הסיכוי למצוא שידוך טוב בספיד דייט, עם ההתאמות המוקדמות של איריס ועם הרצון הטוב והראש הפתוח של המשתתפים, גדול פי כמה.

19. בחורה קשוחה, האיה הזאת. חבל, כי היא מנהלת חשבונות, והמחשבה על בת זוג מהענף התחילה לקרוץ לי לאחרונה. נקלעתי לאיזה סכסוך כספי עם השותף העסקי שלי, ביטוח לאומי, וחשבתי שאני צריך להתחתן עם רואת חשבון רק כדי שלא אצטרך להתעסק עם השיט הזה. ואיה היא מנהלת חשבונות, שזה כמעט כמו רואת חשבון. נראה לי.

ואולי איה לא קשוחה אלא פשוט מותשת. גם אני כבר מרגיש את העייפות: קצת חוסר נשימה, קצת יובש בגרון, קצת יניב קטן תופס את המותניים בדקה ה-70. מזל שאיריס והבנות מהצוות דואגות לדחוף לי בירות כל הזמן. אני חושב שזאת החמישית, אבל יכול להיות שאני כבר מתבלבל בין בחורות לבירות. מה שכן, בחישוב של שקל לבחורה, זה הדייט הכי זול שהייתי בו מאז הדיסקו של כיתה ו'.

בשלב זה אני משתמש באלכוהול כסמים ממריצים, אבל קודם כל מדובר במשחרר עכבות מדופלם. ואם אתה נכנס עם עכבות למעגל, אתה יוצא גולם. רושם ראשוני כאן זה כמעט הכל. דייט של שעה בפאב כופה עליך לדלג על משוכת הרושם הראשוני ולהעמיק קצת יותר חקר באדם שמולך, אבל במסגרת הזמן הלוחצת של ספיד דייט, רושם ראשוני הוא כמעט חזות הכל. תרתי משמע. כאילו, לך תשכנע מישהי בשש דקות שאתה רק נראה חנון, שבדרך כלל אתה יודע לחבר משפטים קוהרנטיים ושאת ההיפר-ונטילציה הזאת היא בכלל צריכה לקבל כמחמאה.

20. אני מתיישב מול אורית באיחור של חצי דקה. דווקא הגעתי בזמן, אבל הבחור שהיה כאן לפני לא הרפה מהכיסא. אני מביט בו מתרחק. בחור די גדול, ממושקף, קצת מקריח. הוא מזכיר לי מישהו ששירת איתי בצבא, רק בלי הביטחון העצמי.

קראתי פעם ש-93% מהרושם הראשוני שאתה יוצר הוא בכלל לא ורבאלי. מה שקובע הוא איך אתה נראה, איך אתה מתנהג, איך אתה מדבר. הופעה, שפת גוף. זה משאיר בדיוק שבעה אחוזים למה שאתה אומר. זה מבהיר למה הדייטים האלה לא מתנהלים כשיחת עומק אלא כמחול חיזור. אם אתה בטוח בעצמך, נראה טוב ומסוגל להסתכל לבחורה בעיניים, הדייט יצלח כל עוד לא תתוודה שאתה רוצח סדרתי שמתעלל בבעלי חיים בשעות הפנאי. לעומת זאת, אם אתה נוטה לגמגם ולהזיע במפגשים עם בחורות - ובכן, בהצלחה.

אני מסתכל סביבי. נדמה לי שהסטטיסטיקה על הרושם הראשוני לא תשמח את רוב הגברים שנמצאים כאן. כולם נראים רציניים ואיכותיים, על הקשת שבין עורכי דין לאנשי הייטק. יופי של שידוך. אבל אלה כנראה בדיוק הגברים שרושם ראשוני עומד בינם לבין דייטים. יש בזה משהו לא הוגן, והוא נכון כלפי הגברים והנשים בחדר כאחד: כולם קורבנות של העולם האכזרי, הדרוויניסטי והאלים של הזיווג האנושי.

בסוף הערב אפגוש את הבחור ההוא שוב כשהוא יחפש טרמפ הביתה. אף אחד לא רוצה לסיים דייט כשהוא מחפש טרמפ הביתה.

21. הערב מסתיים, אבל את ליטל פיספסתי כי איחרתי והיא רוצה שנדבר קצת. אני מתיישב מולה בזמן שהאולם הולך ומתרוקן. היא נראית מתוקה, מספרת לי בהתלהבות על הטיול הקרוב שלה לאפריקה, אבל אני שומע רק בחצי אוזן. זה משאיר לי עוד אוזן וחצי לשמוע את עצמי חושב על פרנק קלר.

פרנק קלר הוא גיבור "ים של אהבה", מותחן מ-1989 שלא איבד דבר חוץ מאת עקבותיה של אלן ברקין. פרנק (אל פאצ'ינו בימים טובים יותר) הוא שוטר שמחפש אישה-רוצחת שנענית למודעות חיזורים מחורזות בעיתון. כדי ללכוד אותה הוא מארגן לעצמו ערב של ספיד דייט שבמהלכו הוא אוסף טביעות אצבעות על כוסות יין משרשרת מתחלפת של נשים שענו למודעה שפירסם. ברגע שולי לכאורה, שאין לו כל חשיבות עלילתית אבל יש בו עוצמה רגשית נדירה, פרנק יושב מול אישה מבוגרת וטוען שלא אכפת לו שהיא מבוגרת, אבל האישה קוראת אחרת את הניואנסים של הגבר המשועמם שמולה. "אני אתקשר אלייך", משקר פרנק בסוף הפגישה. "לא", עונה האישה, "אתה לא". כמה דייטים מאוחר יותר באותו ערב מבחין בה פרנק שוב. היא יושבת על הבר, צופה בו מפלרטט עם ברקין ונועצת בו את מבט-הסכין המאוכזב ומזוגג הדמעות של אישה פגועה ונבגדת.

משחקי החיזור האנושיים נראים כמו "ים של אהבה". גבר שמוכר תדמית מזויפת כדי לצוד אישה, אישה שמוכנה לאכול כל דבר - לרבות דייט שקרן שהופך לבן זוג אלים - רק כדי למצוא משענת גברית בעולם. והרגע ההוא במסעדה הוא כל סצנת הדייטים בגביע יין עכור: רומסת, קצרת רוח, צבועה.

כמו פרנק, אני פה בתפקיד. לא הייתי מגיע לכאן על אזרחי. הוא מחפש רוצחת, אני מחפש אייטם. אני לא משקר כאן לאף אחת. כשאני נשאל במה אני עוסק, אני מספר שאני כותב בבלייזר. ואני גם משחק את המשחק, עם כל החיזורים והפלרטוטים. אבל אני לא באמת שם. אולי בגלל זה אני מרשה לעצמי להיות יותר פתוח, יותר נינוח והרבה פחות שיפוטי. כל בחור ובחורה פה מחזיקים בטופס שבו הם מסמנים ב-V את מי שהיו רוצים לשמור איתו על קשר. אני בוחן את הרשימה שלי: יש בה המון V כאלה, אבל אני לא חושב שאפילו אחד מהם יהפוך לשיחת טלפון.

"אשמח לשמוע ממך", אומרת ליטל לפני שאנחנו נפרדים. בטח, אני אומר ושולח בה מבט אחרון, מחייך. בטח.