במלחמה ידעתי מהו יום הכיפורים שלי
"נשארנו לבד. והמט"ק צועק: תותחן, אש, תותחן אש! יורים עלינו, ואני רואה את הטנק הסורי מולי מכונן תותח. מי יוציא פגז ראשון? אני מאמץ את כל כוחי לכוון, ואז המט"ק צועק: סבתו, תתפלל! ואני משיב, תתפלל אתה! והוא אומר, אבל אני לא יודע להתפלל. נצעק יחד, אמרתי, אנא ה' הושיעה נא!"
יום אדיר בימי שנה. רוח פיוס וטהרה שורה בו. יום בו מתרומם האדם טפח. בן חורין הוא מן השעבוד למלאכה ולתענוגות הגוף. מסיר מחיצות החוצצות בינו לאביו שבשמים, פותח צוהר לשירת הנשמה.
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
מן הפיוס בין איש לרעהו באה הטהרה, ומן התשובה מטיפשות העבירה. העוון רבץ על שכמו והכפיף את קומתו. אור התשובה פתח לו תקווה כנשר המשיר נוצותיו. רק פתח כפתחו של מחט עליו לפתוח. זעיר אבל מפולש.
ילד בן שש הייתי. בית-הכנסת במעברה בבית מזמיל מלא אדם היה. לא היה מי שגר במעברה ולא בא.
מסע מצמרר בעקבות הזיכרון:
"בחיים לא התפללתי כמו במלחמה"
אלעד רובינשטיין
שלושה ימי קרבות עקובים מדם חרתו צלקות בנפשו של הרב חיים סבתו, אז שריונר צעיר. 39 שנים אחרי חוזר הרב סבתו אל הטנק, ואל הקרב ההוא: "יום הכיפורים הוא יום קדוש, אבל מאז המלחמה נוסף לו ממד העומק"
ומרכינים הקהל ראשם לווידוי, ומכים באגרופם: אָשַׁמְנוּ, בָּגַדְנוּ, ונזכרים בעוונותיהם בלב נשבר. והכול בוכים, אלו בוכים על הגוף ותחלואיו, ואלו בוכים על ייסורי הנשמה בחטאיה, ויש שמתוך ששומעים אחרים בוכים, בוכים עימהם.
ואף מן העזרה נשמע קול בכייה. זו עומדת בזווית זו ונאנחת, וזו כנגדה בזווית אחרת מתייפחת. זקנות שבהן נאנחות על עוונותיהן, מתחננות לאחרית טובה. בינוניות שבהן בוכות על בנותיהן שלא נישאו, ילדות שבהן בוכות מתוך שרואות אִמותיהן בוכות. ותינוקות בוכים, שהגיע זמנם לאכול ואין משגיחים בהם. ננערים כולם וקוראים כאיש אחד בלב אחד: "אֵל רַחוּם וחַנוּן", ואחר הסליחות שרים בנעימה של פיוס, כמובטחים בחנינה: "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֶּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם". לב מי לא יימס ביום הזה.
חייל הייתי. יום הכיפורים תשל"ד. בית הכנסת בבית מזמיל, תפילת מנחה. עטופי טליתות, יגעי תענית, מפייטים עקידה:
"שיחו לאימי כי ששונה פנה
הבן אשר ילדה לתשעים שנה
היה לאש ולמאכולת מנה
אנה אבקש לה מנחם אנה
צר לי לאם תבכה ותתייפח".
צפירות חדות עולות ויורדות. הלב נחרד. המתפללים מביטים איש ברעהו בדאגה. הלב נצבט מן הפיוט. מליבה של שרה. ששונה פנה. הצפירות ממשיכות לאיים.
יצאתי החוצה. ממהר לחטיבת הטנקים בפאתי גולן. עטופי טלית בבגדי לבן עלו לטנקים, מוסרי נפש להציל עמם.
שם ידעתי תפילה בכוונה מה היא. תפילה טהורה שאין בה חציצה כחוט השערה בין הלב לבורא. ביום שני במארב במחצבה של נפאח. כל הטנקים סביבנו נפגעו. נשארנו לבד. והמט"ק צועק: תותחן, אש, תותחן אש! יורים עלינו, ואני רואה את הטנק הסורי מולי מכונן תותח. מי יוציא פגז ראשון? אני מאמץ את כל כוחי לכוון, ואז המט"ק צועק: סבתו, תתפלל! ואני משיב, תתפלל אתה! והוא אומר, אבל אני לא יודע להתפלל. נצעק יחד, אמרתי, אנא ה' הושיעה נא!
אז ידעתי סודה של תפילה טהורה בהתעטף הנפש. אז ידעתי סודה של אמונה שלמה של קירבת אלוקים. אז ידעתי מה הוא יום הכיפורים שלי. ידעתי, יבואו ימים ותכהה הרגשתי וספיקות יעלו ויבואו, לפיכך כתבתי לי את אמונתי על פתק ושמרתי למזכרת על מגן תותח. השתחררנו. שטפי מים חזקים שטפו את הטנק. גם הפתק הזה נשטף...
הביא לדפוס: קובי נחשוני
פורסם לראשונה 12/09/2013 15:05
לפנייה לכתב/ת 
הרב חיים סבתו
צילום: אלכס קולומויסקי
מומלצים
