ללמוד בתוך סטארט-אפ: סטודנטים זרים בארץ

פריחתן של תכניות בינלאומיות רבות מאפשרת הגעתם של סטודנטים זרים, יהודים ולא יהודים, ללימודים באוניברסיטאות ובמספר מכללות ברחבי הארץ. בין אם הם נשארים פה לסמסטר או לתואר מלא, רובם מחמיאים למנטליות הישראלית ומזכירים לכולנו שיש כבוד רב לאקדמיה הישראלית.

• לכתבות נוספות בערוץ הלימודים
  

חיפשה תכנית מאתגרת ולא מוכרת

במהלך לימודי הביולוגיה באוניברסיטת מישיגן שבארצות-הברית, החליטה שרה קראפט, 20, ללמוד סמסטר דווקא באוניברסיטת בן-גוריון רק כדי לעבור חוויה שונה מכל מה שהכירה עד היום.

למה בחרתי ללמוד בארץ: רציתי לעשות תכנית זרה שהיא לא הטיפוסית שרוב הסטודנטים עושים. מקום עם יותר אתגרים עבורי, עם שפה שאני לא מכירה ותרבות שונה מהמקום שאני מגיעה ממנו. ישראל עמדה בקריטריונים האלה.

הדבר שאני הכי נהנית ממנו בלימודים: אני פה חמישה שבועות ועשיתי דברים מגניבים. לקחו אותנו לטיולים, אבל גם נתנו לנו מידע על אירועים שלא קשורים לתכנית. אז היה לנו הרבה הזדמנוית לעשות דברים באופן עצמאי.

שרה קראפט

הקושי בלימודים: זה רק אולפן בינתיים, לא הייתה לנו הרבה עבודה ולא הייתה לי בעיה עם הלימודים. ב-4 השבועות הראשונים היה כיף. בשבוע האחרון פתאום הרגשתי את הגעגועים הביתה. לא בגלל שקשה, זה רחוק מאוד.

מה אני אוהבת בארץ: האנשים. הופתעתי מכמה אנשים מסבירי פנים. אמרו לי שהתרבות הישראלית פחות מנומסת ויכולה להיראות כגסה. הופתעתי לטובה כמה חברותיים אנשים. היו לי כמה מצבים שלא ידעתי איפה אני וכל פעם מצאתי מישהו שיצא מגדרו לעזור לי.

מה אני שונאת בארץ: ימים ללא תחבורה ציבורית ושהכל סגור. באמריקה אתה לא רגיל לזה. זה היה קצת קשה, ימים שאין מה לעשות בהם. מעבר לכך, יש אנשים מאוד חברותיים פה אבל יש גם אנשים יותר מהדור הישן שיתייחסו אליי כשונה כי אני לא ישראלית. בסופו של דבר אני חושבת שאחזור בקיץ הבא לעשות מחקר.

שרה קראפט

מה אני יודעת להגיד בעברית: אני מופתעת כמה למדתי. לא ידעתי אפילו את האותיות. התחלתי כמתחילה גמורה. הדבר הכי חשוב להגיד לדעת להגיד הוא כן, לא, אני רוצה.

התגייר, התגייס לצבא ולומד ממשל

מבצע עופרת יצוקה השפיע על חייו של רוברט פריצל, 24, שגדל במשפחה נוצרית אדוקה בגרמניה. הוא החליט להתגייר (בעקבות סבא וסבתא שלו שעשו זאת לפניו) ולהתגייס לנח"ל. בימים אלה הוא לומד ממשל במרכז הבינתחומי הרצליה למרות שבשווייץ בכלל למד מנהל עסקים.

למה בחרתי ללמוד בארץ: מנהל עסקים היה נראה לי שטחי מאוד וחיפשתי משהו שיותר רחב. זה עניין אותי ללמוד איך העולם עובד, יותר ממה שאנחנו לומדים משהו באוניברסיטה, אם זה משפטים או הנדסה, ואתה צריך לעבודה את התואר.

רוברט פריצל

כשהגעתי לארץ לא ידעתי עברית והצבא נתן לי את הכלים גם בשפה. יותר קל לי ללמוד באנגלית ולכן המרכז הבינתחומי היה פתרון מצוין מבחינתי. האמת היא שמאוד נעים כאן מבחינת חיי הסטודנט ומבחינה אקדמית. אם לא היו מקבלים אותי פה בהרצליה אולי הייתי חוזר לשוויץ. הבינתחומי זאת הייתה האפשרות היחידה להישאר פה.

הדבר שאני הכי נהנה ממנו בלימודים: העבודות שנותנים לנו לכתוב, הדיונים עם המרצים. הלימודים נותנים לך את הכלים וצורת החשיבה לחיים.

הקושי בלימודים: עברתי את השלב הזה בצבא. אחרי הצבא שום דבר לא קשה יותר. התרגלתי לאיך הדברים עובדים כאן. בבינתחומי זה קצת שונה, בית הספר הבינלאומי הכל עובד באנגלית והמנטליות היא קצת שונה.

מה אני אוהב בארץ: בפעם הראשונה בחיים שלי שאני מרגיש שמצאתי בית. אני 5 שנים פה ואני רוצה להישאר כאן. הכרתי את אישתי בצבא, היא אמריקאית שעשתה עלייה ופשוט טוב לי פה.

מה אני שונא בארץ: כל הדברים הפשוטים שברורים בחו"ל, קשים כאן. הבירורקטיה בעיקר, ולפעמים זה קצת יותר קשה ממה שזה צריך להיות. זה לא רע מדי. זאת תרבות שונה.

מה אני יודע להגיד בעברית: המשפט הראשון שלמדתי בעברית הוא אני לא מדבר עברית.

"אנשים בדרך כלל נוסעים להודו"

מפגש עם מרצה מאוניברסיטת חיפה, והעובדה שבהודו לא קיימת תכנית לימודים לתרפיה באמנות, הביאה את שעוני באנג'רי להשתתף בתכנית הבינלאומית לתואר שני בתרפיה באמנות בשנה החולפת.

למה בחרתי ללמוד בארץ: עבדתי כפסיכולוגית במשך 4 שנים ובהודו פשוט אין תכנית כזאת. השתתפתי בסדנא של אחת המרצות וכששמעתי שיש תכנית באנגלית ישר הגשתי מועמדות. כשקיבלתי מלגה פשוט הגעתי לכאן.

שעוני באנג'רי בבניאס

הדבר שאני הכי נהנית ממנו בלימודים: זה מצחיק, כי ישראלים בדרך כלל נוסעים להודו, ולכן כולם שואלים אותי: 'מה את עושה פה'? הכל נפלא פה. פגשתי חברים וכולם מקסימים. בכלל, ללמוד בתכנית בינלאומית, יש לך אפשרות להכיר אנשים מדרום אפריקה, אמריקה, רומניה. זאת חוויה גדולה. למדתי באנגלית תמיד, ולכן אין לי בעיה ללמוד באנגלית.

הקושי בלימודים: התכנית היא בינלאומית והכל באנגלית וכולם מדברים באנגלית. האנשים שפגשתי כאן הם כל כך משתפי פעולה. אם מישהו לא מגיע לקבוצה כזו, או לא מגיע לקבוצה בינלאומית ולא מכיר את השפה, זאת תהיה בעיה. אין לי קשיים. אני באמת נהנית מכל רגע.

מה אני אוהבת בארץ: אני חייבת לומר: האנשים. מאוד חמים וישירים. חיפה היא עיר מאוד יפה. תראה, אני מכלכותה והיא מאוד גדולה. העיר חיפה מאוד נחמדה וכייפית לגור בה.

שאוני באנג'רי

מה אני שונאת בארץ: האוכל שאתה קונה ביומיום, אם אתה לא יודע את השפה אז קשה לך להבין מה כתוב על האריזות. הדברים היומיומיים צריך לטפל בהם. כלומר, שתהיה יותר נגישות לדוברי אנגלית פה בארץ. לפחות המחירים שיהיו באנגלית. זה חשוב מאוד לסטודנט.

מה אני יודעת להגיד בעברית: תודה רבה, בוקר אור למי שאומר לי בוקר טוב.

"לא מדינה מושלמת, כמו סטארט-אפ"

אמנם את לימודי התואר הראשון השלים אוון אבל, 29, בהנדסה מכנית באוניברסיטת מקגיל שבקנדה, אבל לפני חצי שנה החליט להגשים את החלום הציוני ולעלות לארץ הקודש. בחודש הבא הוא יתחיל ללמוד בתכנית החדשה של הטכניון, ב-Start-up MBA בקמפוס שרונה בתל-אביב. הכל מתוך עניין בעולם היזמות ורצון להקים חברה שלו.

למה בחרתי ללמוד בארץ: כשחשבתי להקים את החברה שלי, הבנתי שיש צורך להרחיב את ההשכלה שלי. שקלתי תכניות לתואר שני במוסדות בארצות הברית ונרתעתי מהמחירים. מעבר לכך, תכניות לתואר שני במנהל עסקים בדרך כלל מתמחות בייעוץ, פיננסים וכו'. חיפשתי משהו כללי יותר. תראה, מדובר בחברה ובמדינה שהיא סטראט אפ בעצמה. הכל מרגיש נכון, התכנית החדשה, במדינה חדשה עם אנשים שיש להם אותו ראש.

אוון אבל

הדבר שאני הכי נהנה ממנו בלימודים: מה שמרגש בטכניון, הוא שהם מנסים לעשות את הכל בדרך הנכונה. מאחר שהם לא מומחים בהתמודדות עם סטודנטים זרים, הם שכרו חברה שעובדת איתנו. הטכניון עצמו לוקח את התכנית ברצינות ומבין שיש לקחת את כל הטוב שבעולם.

הקושי בלימודים: עוד לא התחלנו ממש ללמוד, אז אצטרך לחזור אליך עם התשובה לזה.

מה אני אוהב בארץ: הרוח של הסטארט אפ. לפני כמה ימים חיכיתי בתור למסכות אב"כ. היה בלאגן, ומישהו שלא עובד בשביל אף אחד התחיל לקחת דף ורשם את השמות של כולם. אני מרגיש את זה בכל מקום. יש קשר בין כולם. אפילו כשאתה עומד בתור לסביח, מישהו ינסה לשדך לי את הבת שלו ולמצוא לי עבודה. יש הרגשה של אכפתיות. זאת לא מדינה מושלמת אבל זה כמו חברת סטארט אפ. יש גאווה במדינה הזאת שאנחנו בונים ביחד".

מה אני שונא בארץ: יש הרגשה של שנאה עצמית. מישהו חותך אותך בכביש ושלושים שניות אחר כך הוא עושה את זה למישהו אחר. כולם מתנהגים אותו דבר, אבל שונאים את זה ועושים את זה. המנטליות הזאת היא קצת צבועה. וגם מחירי הבירה כמובן.

מה אני יודע להגיד בעברית: למדתי באולפן, אז לא חוכמה. הבעיה היא שיש לי חברה מארצות הברית והיא גם עשתה עלייה, אז אני לא יודע איך להתחיל עם בחורות. אם עוקפים אותי בסופר אני אומר: "למה ככה?"

"לא קל לגור פה"

מגורים והתנדבות בקיבוץ הביאו את פרדריקה (פיקו) רולנד, 24, לעזוב את גרמניה וללמוד ממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי הרצליה.

למה בחרתי ללמוד בארץ: אני אוהבת את ישראל אבל אני לא יהודיה. גרתי בקיבוץ והתאהבתי במדינה וחיפשתי מקום ללמוד. בבינתחומי זה באנגלית אז זה היה נוח.

פרדריקה (פיקו) רולנד

הדבר שאני הכי נהנית ממנו בלימודים: זה מאוד פרקטי, זה מעניין, והרבה פעמים אנחנו מדברים על הבעייתיות פה במזרח התיכון. אני חושבת שאתה לומד הרבה על מילים, כי אתה רואה איך הדברים עובדים. עשיתי גם הדמייה של דיפלומטים והתעסקנו בבעיות וניסינו לפתור בעיות.

הקושי בלימודים: קודם כל אני לא אוהבת שאנחנו מקבלים ויזת סטודנט, ואין לנו אפשרות לעבוד. ההורים צריכים לעזור לנו. אני גם חושבת שזה לא קל לגור פה כי אתה יודע מה קורה בסוריה, עזה ואתה חי טוב. אתה יודע שמסביב כולם סובלים. זה קשה לי לפעמים.

מה אני אוהבת בארץ: אני מרגישה מאוד מיוחדת פה. אני אוהבת את אורח החיים היהודי, החגים, הביחד הזה. אין לך הרבה פרטיות פה. כולם עוזרים לכולם. אני מעדיפה את החוצפה הישראלית שאתה עושה ואומר מה שאתה חושב. אין סמול טוק. הכל תאכל'ס.

מה אני שונאת בארץ: אני לא אוהבת שאתה כל הזמן במריבה. אנשים נתקלים בך. אני לא אוהבת שישראלים עושים דברים כמו אמריקאים. נוהגים לכל מקום. שאנשים לא אוהבים ללכת ברגל. יש הרבה דברים יותר מדי אמריקאים. אני חושבת שצריך לשמור על הסוציאליות. הכסף חשוב לאנשים, אבל השמחה של האנשים לא באה משם. צריך לחשוב על הדברים הקטנים כמו מזג אוויר, חוף הים. לאנשים אכפת מאוד מכסף. בנות יוצאות רק עם גברים שיש להם כסף. זה קצת עצוב.

מה אני יודעת להגיד בעברית: למדתי עברית אבל אחת המילים החשובות היא בלאגן. בשבילי גם סליחה, אבל בשביל הישראלים קצת פחות.