עמי גדליה: הספרנית שכותבת את הנעורים

"לו זה היה תלוי בקוראים, היינו יכולים לסלק את רוב הספרים מהספרייה ולהשאיר רק את מדפי הפנטזיה למיניהם", מספרת הסופרת עמי גדליה. "אני מודה. מעולם לא הצלחתי לצלוח את הספרים בז'אנר הפנטזיה מעבר ל'הארי פוטר' הראשון, או ספריהם של טולקין ודאגלאס אדאמס. ובכל זאת, ספר פנטזיה אחד הצליחו לשכנע אותי לקרוא: 'אלה המכושפת' מאת גייל קרסון לוין, שמיד נפלתי בקסמו. כשסיימתי לקרוא אמרתי לעצמי שאם הספר הזה הוא 'פנטזיה', אז כך גם אני רוצה לנסות ולכתוב".

• אזור הדמדומים: סדרות הספרים לנעורים
• קפטן מארוול בגרסת 2013
• יש לך שקל לספר? מיזמים שרוצים מימון 
  

גדליה עובדת מזה 35 שנים כספרנית בספרייה העירונית ברמת-גן, כתבה למעלה משלושים ספרים שמיקמו אותה בשורה הראשונה של סופרות הנוער בישראל, ואף זכתה בפרסים רבים, בהם עיטור אנדרסן, פרס זאב ופרס על שם טרודי בירגר. ספריה מתמקדים בתהליכים רגשיים מורכבים ובמצבים חברתיים שמאפיינים את גיל הנעורים - אך מתמקדים במגזרים ובקולות שספרות הנוער ממעיטה, בדרך כלל, להתייחס אליהם.

"הלב של ליליום". עמי גדליה בעולם של פנטזיה

כך, למשל, "נעמת לי מאוד" מגולל את סיפורה נערה שגילתה שהיא מאוהבת בנערה אחרת, "שמנמותק" מעלה את תחושותיה של ילדה מלאת גוף שנפגעת כל פעם מחדש מהעלבונות של חבריה, וב"אוריה יוצאת למלחמה", הגיבורה נלחמת את מלחמתם של ילדי העובדים הזרים. ספרה החדש, "הלב של ליליום", מבקש להצטרף לרשימת הקריאה הארוכה של הצעירים הנוהרים אחר סיפורים מותחים ורומנטיקת נעורים, המתרחשים במרחב פנטסטי.

"אני לא משלה את עצמי שספר יכול לשנות התנהגות של מישהו", היא מסבירה, "אבל ללא ספק הוא יכול להאיר בפניהם את התחושות של ה'אחר' שמולם. אני שומעת את זה מהתגובות של בני הנוער, בשיחות איתם, וקוראת במיילים שצעירים כותבים לי.

"במפגשים עם בני נוער בבתי הספר, אני נתקלת ביחס הקשה לשונה. לפעמים אני עומדת חסרת אונים מול פגיעה, העלבה ואפילו אלימות נגד 'האחר' - נערה שמנה, נער נשי, ילד כהה עור, נכה. אין לי, כאדם מבחוץ, הרבה כלים להתמודד עם זה פרט לכתיבה. אז אני מנסה להיכנס לתוך דמותו של אותו נער שחש שונה, להרגיש את מה שעובר עליו, את הפחדים, הבדידות, העצב".

לרחף בעולמות של נעורים

ב"הלב של ליליום" גדליה מגוללת את סיפורה של נערה בת 16, החיה במעין עולם אגדי שבו יש בית מלוכה, פיות, חדי-קרן לצד שאר יצורים קסומים. ליליום משוכנעת שמצאה את אהבת חייה, אך בפועל, נכון לה שברון לב שרק הפיות יכולות לרפא. אולם בעולם בו מתרחשת העלילה אין נסים, וכל דבר גובה מחיר. לכך יש להוסיף את הסכנות המרובות הצפויות לגיבורת הספר, סביב מזימה נוראה שהיא נחושה לסכל.

המפגש עם בני הנוער מעורר כתיבה(צילום: shutterstock)

"הסיפור הזה יכול להתרחש בכל מקום שהוא, אבל נהניתי לרחף איתו בעולמות שיצרתי, בין יצורים מיתולוגיים, נסיכים, נסיכות, פיות, לפרקונים, שכולם, בעצם, הם האנשים שסביבנו", היא מסבירה. "'הלב של ליליום' עוסק ברגשות, ובאומץ שלנו ללכת עם הרגשות שלנו עד הסוף, תוך ידיעה שעם האושר, השמחה והאהבה - עלולים להגיע גם הכאב, הצער והאבל".

האם במובן מסוים הסיפור של ליליום הוא סמל למיתוס של אהבת נעורים?

"אני מקווה מאוד שאהבה, מורכבת ככל שתהייה, גם אם מתלווה אליה שברון לב - לא נגמרת בגיל הנעורים. הספר, יותר מאשר דן באהבה עצמה, מעלה את הנושא של האומץ, או חוסר האומץ, להרגיש עד הסוף. הוא מדבר על עד כמה אנחנו מעיזים להרגיש את כל מגוון הרגשות באופן העמוק ביותר, או סוגרים את עצמנו בפני האהבה והאושר מתוך פחד שבעקבותיו עלול להגיע הצער והכאב".

יש שיזהו את דמותה של ליליום כמעין מודל לנשיות עכשווית - היא אינה הולכת בתלם, אמיצה, דעתנית ונחושה -  אך יחד עם זאת שומרת על סממנים מסורתיים של נשיות. על כך מגיבה גדליה: "יש בדרך התנהלותה של ליליום את האופן שאני הייתי מקווה לבחור לחיות לו הייתי בגילה, ולא רק בעולם פנטסטי, מדומיין. אולי זו הדרך הפוסט-פמיניזם לפי חלק מהגדרותיה: פמיניזם בסגנון אישי שבו כל אחת חיה לפי בחירותיה, לפי הנוחות והרצונות שלה, ומאפשרת לאחרות לחיות לפי בחירותיהן שלהן.

"אולי זה מודל הנשיות העכשווית, כפי שאני רואה אותה. היא מתלבשת לפעמים כבן, נלחמת בחרבות כמו נער, רוכבת על גריפון אימתני ומכניעה חד קרן פראי. היא יוצאת לעזור לעניים שבתיהם נהרסו בסערה, ולא חוששת להתעמת עם הגברים שמנסים להצר את צעדיה. מצד שני, היא נענית בהנאה רבה לחיזורים של בן האצילים, נהנית מהתשורות שהוא מביא לה, מהשירים שהוא שר לה, ומשתתפת בנשפים".

ספרנית עם קצב

גדליה כתבה סיפורים ושירים כבר מגיל 12. אחרי שסיימה את לימודיה באוניברסיטת חיפה והחלה לעבוד בספרייה היא חזרה לאהבתה הראשונית - הכתיבה. מאז, כאמור, הפכה לסופרת מצליחה ומוערכת. בין ספריה ניתן להזכיר את "ראש חץ", "יומן נעורים", "העד האחרון", "נעורים במסתור", "ידידות ארוגה ברשת", "שירת הזמיר של אנה" ו"כנף שבורה". משנות ה-80 רואה אור מדי שנה בממוצע ספר חדש פרי עטה.

המעיין הבלתי נדלה הזה הניב יצירות שנגעו בנימי הרגש של הקוראים הצעירים, ביניהם זכור במיוחד הספר "העד האחרון" שזכה בפרס זאב, העוסק בהכחשת השואה ומבוסס על סיפור אמיתי. גיבור הספר הוא ילד שבדי המבקש לחקור את תקופת השואה והכחשתה, בעקבות התרחשות בכיתתו סביב הנושא. בספר הזה גדליה מנפצת טאבו ובונה מערך עלילתי ורגשי מסועף מאוד, שלו גם הקשרים פוליטיים וחברתיים משמעותיים עבור בני נוער בישראל.

"העובדה שאני ספרנית שעובדת עם ילדים ונוער, וקוראת את הספרים שמעניינים אותם, ללא ספק משפיעה גם על צורת הכתיבה שלי. לא על נושאי הכתיבה, אלא על דרך הכתיבה. אני מניחה שגם אם לא הייתי עובדת בספרייה הייתי כותבת, אבל בדרך שקרובה יותר לספרים שאני קראתי. הקצב של ספרי הילדים כיום שונה מזה של ספרי ילדותי", היא מוסיפה.

"הוא הרבה יותר מהיר, דינמי וזורם. יש הרבה פחות תיאורים, והעלילה רצה קדימה

בתפניות ובתהפוכות מהירות יותר, שמותאמות לדור המחשב, לאינטרנט ולטלפון שזמין כל רגע. גם השפה בספרים של היום הרבה יותר עדכנית, סלנגית וקופצנית. בספרים שלי אני עושה פשרה בין האמונה שלי שספרות לא צריכה לרדת אל הקוראים אלא להעלות אותם במעט - לבין שפת הדיבור הקלילה יותר".

מניסיונך, האם בני נוער אכן קוראים?

"חלקם באים לספרייה מתוך התלהבות רבה וכמעט כל יום. לעומת זאת, בבית הספר אני נתקלת בעובדה המעציבה שכמעט אף אחד מאלו שבאים להרצאות, לא קרא מספרי וגם לא ספרים אחרים. אגב, גם המורים לא. אני יודעת שיש דרכים לעודד קריאה, אבל מול ריבוי הנושאים 'הכי חשובים' שבני הנוער מוצפים בהם, הספרות נותרת קצת מאחור".

האם חשוב לך להיות "עם היד על הדופק", בכל הנוגע לעולמם של בני הנוער?

"אני נמצאת היום במרחק של חמישה ויותר דורות מעל לדור הקוראים שלי. הדור הצעיר של ימינו שונה מאוד ממני מבחינה טכנולוגית, נושאי עניין והתנהלות, שגם אם ארצה להתעדכן - לא אצליח. ובכל זאת, כשאני נתקלת בשאלה מהותית לספר שנוגעת לנוער של היום, אני פשוט שואלת אותם ומתייעצת עמם בנושא. אבל הנושאים המהותיים ביותר בכל ספר הם אותם נושאים שהעסיקו גם אותי כנערה - אותן תחושות, אהבות, אכזבות, כאבי לב. אותם פחדים, תחושת בדידות, חיפוש זהות עצמית וחוסר ביטחון. כל השאר הוא רק מעטפה".