קווין פאוארס: חייל מצטיין, סופר פצוע
קווין פאוארס גדל במשפחה אמריקנית ממעמד הפועלים, ובגיל 17 התגייס לצבא ושירת כמקלען במלחמת עיראק. אחרי שראה מול עיניו הרג, דם והרס הוא טוען: "אם אתה צריך להמציא תירוץ כדי להילחם על משהו - עדיף שלא תילחם עליו", ומספר על "ציפורים צהובות", הרומן הראשון שכתב על הקרב
"ציפורים צהובות" מאת קווין פאוארס הוא חלק מגל ספרי מלחמה אמריקניים עכשוויים. גל ספרי המלחמה הנוכחי נראה כאילו בא לנער קצת את קהל הקוראים בערים האמריקניות, שבמובן מסוים העדיף לא להתמודד עם האמיתות מאחורי המלחמות המתמשכות הללו - באפגניסטאן, בעיראק.
ספריהם של לסלי מרמון סילקו, בריאן טרנר, טים אובריאן, וכעת גם פאוארס בעצמו, מנסים לנתק לזמן מה את האזרחים האמריקנים מהאייפון ומהנטפליקס לטובת מה שמתרחש בחצי השני של הכדור: הרג והרס מכל עבר. ובעיקר הם גורמים להם לקחת בחשבון, שמאחורי הגיבורים הנערצים שחוזרים משדה הקרב, מסתתרים צעירים פצועי נפש.
הספר מתאר את המלחמה בעיראק. שני גיבורים לו: ג'ון בארטל, זה שמספר את הסיפור, וחברו דניאל מרפי, המכונה מרפ, שנהרג באל-טפאר בצפון עיראק בספטמבר 2004. בארטל ומרפ מכירים זה את זה עם גיוסם לצבא, עוברים יחד את האימונים, מגיעים לעיראק, משתתפים בקרבות ברחובות ערים זרות, חבריהם נפצעים ונהרגים, ועל היחידה שלהם מפקד סטרלינג, לוחם קשוח ומחוספס שמפציר בהם להילחם כמו גברים.
תיאורי הקרב של פאוארס הם ריאליסטיים מאוד, וכתובים בטון כמעט יובשני. בארטל חוזר הביתה אחרי הקרב ונתפס כגיבור, אבל בפנים הוא מתפרק. זיכרונות ומראות המלחמה רודפים אותו, ובמיוחד רודפת אותו ההבטחה שהבטיח לאמא של מרפ - להחזיר את בנה הביתה בשלום. אבל בארטל רדוף עוד יותר בגלל נסיבות המוות האמיתיות של חברו, שמתבררות אט אט לאורך הספר.
"ציפורים צהובות" הוא ספרו הראשון של פאוארס, שגדל בריצ´מונד, וירג´יניה, למשפחה ממעמד הפועלים. בגיל 17 התגייס לצבא האמריקני, ובשנים 2004-2005 שירת בעיראק בתפקיד מקלען. פאוארס כותב שירה, ויש לו תואר בשירה מאוניברסיטת אוסטין, טקסס.
"הספר הזה התחיל מניסיון לענות על שאלות שעלו אצלי, בעקבות החוויה בעיראק", הוא מסביר בראיון בדואר האלקטרוני. "הדמויות והאירועים בספר הם בדיוניים, אבל חלק חזק אצלי בנפש מזדהה עם החיים הפנימיים של הדמויות".
למה בחרת להתגייס לצבא בגיל 17?
"הרגשתי שזו הדרך הכי טובה להשיג את המטרות שהיו לי אז בחיי. חוץ מזה, באתי ממשפחה בעלת רקע צבאי עשיר, כך שגם זה שיחק תפקיד".
החיילים בספר פוגשים את המוות יום-יום שעה-שעה, הם מתחילים לחשוב שכל הרוג סביבם, כביכול, מגדיל את הסיכויים שלהם להישאר בחיים. זו מחשבה נוראית.
"המחשבה הזאת מוטעית, כמובן, אבל היא אחת הדרכים שלהם להתמודד עם הסופיות הפתאומית של החיים, ושל החיים שלהם עצמם. אבל התוצאות של מחשבות מהסוג הזה יכולות להיות בהחלט הרסניות".
מה אומרים לפני שמתים
לאורך הראיון שאני עורכת עמו, תשובותיו של פאוארס קצרות וממוקדות - כמו חייל מארינס ממושמע. נראה שחוויות המלחמה לא ממהרות לעזוב אותו, גם לאחר שכבר השיב לעצמו על כל השאלות שעלו בו. אבל האם יש בכלל סיכוי להתגבר על חוויה טראומטית כזאת?
על כך הוא מגיב: "השאלה החשובה היא האם הדברים שעשית הם אלה שמגדירים אותך או לא. אם אתה מאפשר לעצמך לבחור בחירות חדשות בחיים,
מסוג שונה ממה שבחרת עד כה - אז יש חירות מסוימת להשתחרר מעול העבר".
באחת הסצנות בספר, אחד החיילים נפצע אנושות מירי. הוא מדמם וכל חבריו רוכנים אליו, ומצפים שיאמר דבר מה גדול וחשוב ומשמעותי. אבל החייל מת מבלי שאמר דבר. הם מאוכזבים ומופתעים, כי רצו לשמוע מה יש לו לומר רגע לפני מותו. בארטל מביע בקול רם את אכזבתו, אבל מפקדו אומר לו: "הם בדרך כלל לא אומרים".
בארטל בזמן המלחמה כמעט שלא חש תחושת שליחות וצדק. איך אתה רואה היום, בדיעבד, את המלחמה בעיראק?
"המלחמה הזאת היתה טעות. סדאם חוסיין היה עריץ אכזר ואני לא מזיל שום דמעות על מותו, אבל אם אתה צריך להמציא תירוץ כדי להילחם על משהו - עדיף שלא תילחם עליו".
האם הרכבת הזיכרונות הקשים הללו, התהיות והמחשבות, לכלל רומן אחד מגובש, עזר לרפא את הצלקת?
"לחלוטין כן. כתיבה היא הדרך הכי מספקת שמצאתי כדי להתעמת עם הבלבול שהיה לי מול העולם. בהירות מחשבה והבנה של הדברים הן תמיד דבר מועיל".
