גם בי בגדו. שני בני זוג החליטו לגעת באחרות

בשנים הראשונות בהן נחשפתי לעולם המפגשים עם בני המין השני הייתי שלווה ורגועה. הכול היה נראה טוב. לא ראיתי את הרע באף אחד. לא פחדתי. לא הייתי מודעת לאפשרות שאפגע. כל מי שעמד מולי היה נראה "הטוב ביותר". סמכתי על כולם ולרגע לא עצרתי לחשוב. פשוט נהניתי. נהניתי מהכרויות עם מי שהיו אז בחורים צעירים. הם היו עבורי העתקים כמעט מושלמים של הדמויות מן הסרטים.

אני כל כך מתגעגעת לאותה תקופה. לזמנים בהם לא חשבתי פעמיים אם להתקשר או לשלוח הודעה לבחור שהדליק אצלי איזה נורה. לא פחדתי שמא ארתיע את שישב מולי. זו התקופה היחידה בה הייתי פשוט אני.

עם השנים אגרתי את השריטות שלי. והיום אני שונה. לא מאמינה. לכלום. חוזרת מדייט וכבר מכינה עצמי לכך שלא אשמע עוד לעולם מזה שרק הרגע שלח את ההודעה ששמורה לו בזיכרון המכשיר החכם. "ממש נהניתי. מחכה לראותך שוב. נדבר מחר". ישר אני שולפת את כל מנגנוני ההגנה שיצרתי במשך השנים. תפקידם להגן עליי מפני אלו שסתם מדברים. מפני אלו שרק משלים. לכל שריטה יצרתי מנגנון משלה.

שריטה 1: "הוא עלול לבגוד"

בגידות. פעם הן היו כל כך נדירות. הן כמעט נראו כפיקציה שיצרו אשפי הסרטים הגדולים, או יוצרי הסדרות הנדושים. יוצרי הטלנובלות היו המומחים העיקריים והם אלו שכנראה נתנו את הרעיונות לכל היצורים הכה לא אמינים. אני זוכרת את השנה הראשונה בה הגחתי לאוויר העולם. השנה בה קיבלתי את רישיון הנהיגה ויצאתי מפאתי העיר הקטנה בה גדלתי.

לפתע נתקלתי בים של שיכורים, נהגים מסוכנים, בחורות שבקושי התלבשו, בגברים שמזמן הפסיקו להסתכל על בחורות בגובה העיניים אלא רק בגובה השדיים, בעשן עבה של סיגריות סיגרים ושל חומרים אחרים. אני לעולם לא אשכח את אותו הלם ראשוני שפקד אותי. שם גם שמעתי לראשונה על בגידה. בגידה אמתית. לא מבוימת.

"הוא בגד בי" סיפרה לי מי שהייתה באותה העת חברה תל אביבית חדשה. "הוא שכב עם מישהי שהכיר באיזה בר. הוא אומר שהיה שיכור" היא המשיכה במעין שלווה לא ברורה. אני זוכרת שבהיתי בה. תחילה ניסיתי להבין אותה. איך היא יושבת מולי כל כך רגועה. טרם קלטתי את מה שסיפרה אבל ידעתי שעבורה לא מדובר באיזה אניגמה שנתלשה מן המציאות. "הוא אומר שזה קרה רק פעם אחת" היא המשיכה ושיתפה.

לקחו לי כמה דקות, שנראו כמי שקיבלו הארכת זמן לא ברורה ואז, האסימון נפל. התחלתי לקחת חלק אקטיבי באותה שיחה שבזמנו הייתה נראית כה הזויה. לפתע הבנתי שיושבת מולי בחורה. אמיתית, לא מאיזה סרט או סדרה. הבנתי שהיא חוותה את הבלתי יאומן. ה'גבר' שלה הלך ושכב עם אחרת. הוא נגע באחרת. רק המחשבה צמררה אותי. חיבקתי אותה ולא ידעתי מה לומר.

מספר דקות שנראו כשניות קצרצרות עברו והיא כבר התחילה לפנטז על הברמן שפלרטט עמה עבור עוד שקל מכיסה. הוא עבד בשביל הטיפים והיא, כנראה עבדה חזק על בניית האגו מחדש. אני ישבתי המומה. לא הבנתי איך היא הצליחה לשכוח ממה שזה עתה סיפרה. מהחבר הבוגד. מאז אותו סיפור נאלצו אוזני להקשיב לעוד הרבה סיפור בגידה. על בחורים שבגדו בבחורות ועל בחורות שבגדו בבחורים. אני עדיין לא מבינה את האקט הנוראי אך כבר מזמן לא בשוק. היום נראית הבגידה כחלק משגרת חיים. עצוב, אך נכון.

גם בי בגדו. פעמיים. שני בני זוג שונים החליטו לגעת באחרת. לנשק את האחרת. לשכב עם האחרת ובמקרה אחד אף לעבר את האחרת. יצאתי עם רודף שמלות שהצליח להכניס להריון את הפילגש שלו. הוא החליט להיות אחראי ולהיפרד ממני. הוא רצה להיות אב טוב לבנו שטרם נולד ובתור צעד ראשון ברצונו להיות עם בת זוג אחת. היום הם נשואים.

הבוגד השני עשה זאת בדרך מעודנת. כה מעודנת עד שלא הבחנתי בה. לעולם לא אדע כמה זמן הוא היה איתי ואיתה. מחשבה זו מבעיתה עוד יותר. המחשבה שהייתי כל כך קרובה למישהו ועדיין לא שמתי לב. איך לא הרחתי אותה על בגדיו. איך לא שמתי לב לשינוי בתדירות חיוכיו.

יאמר לזכותי שעליתי על הרומן הסוער של השניים בכוחות עצמי. אך באיחור קל . או כבד. כחודש לאחר שנפרד ממני. אני מניחה שגם הוא התעייף מהנטל בו שני בחורות ישבו על כתפיו, או יותר נכון, על אזור חלציו.

סריית הבגידות שפקדה את עברי כיבדה אותי בשריטה נאמנה. זו שלא תיתן לי לבטוח באף אחד. אולי אף פעם. תמיד לוקחת את האופציה שגם הבא בתור יבגוד. שזה שיבטיח לאהוב באמת יאהב עד שיתאהב באחרת. שהנאמן ביותר ישבור את הרגליו כעבור כמה שנות זוגיות.

אני תמיד תוהה אך לא פוחדת. תהיות אלו הן המנגנון שלי. אני לעולם לא ארצה לחוות עוד בגידה אך יותר מזאת, לא רוצה שזו תבוא בהפתעה.

לייק בפייסבוק של ערוץ יחסים כבר עשיתם?

הקטע לקוח מתוך הספר: "אישה אחת, גברים רבים" שיצא בהוצאת סטימצקי