כינויי החיבה שלכם עושים לי בחילה

יש שלב כזה, דביק כמו מסטיק שנתפס בסוליה של הנעל ולא יורד, שבו בני הזוג מתחילים לקרוא האחד לשני בשמות חיבה נוראיים. בדרך כלל, הם משלימים זה את זה: "קוקי וקוקו", "בובה ובובו", "ציצי ובולבול". מחקרים שלא פורסמו מעולם ודאי היו טוענים כי מדובר בתסמין של שלב מתקדם וחמור שבו האהבה פשוט גורמת להצפה של הגוף ולא מאפשרת ניקוז בריא של עוינות כלפי בן הזוג.

עוד בנושא:

גריפה, שמופי ושות' - כינויי החיבה לשיפוטכם

אם היא תמציא לך שם - סימן שהתקבלת

אני פלוצליץ, ומי אתם?

אי אפשר להסביר את זה אחרת. הרי איזו סיבה שפויה יכולה להיות למישהו בריא בגופו ונפשו להרשות שאדם אחר, שעד לפני כמה חודשים היה זר לו, יקרא לו בשמות של איברי גוף שלרוב הם מוצנעים או בשמות שאחר היה נותן ספק לחיית המחמד שלו - ספק לבובת הסמרטוטים של חיית המחמד שלו?

ועוד לא דיברתי על השלב החמור יותר של התופעה – שלב ההטיה - כשפתאום "שמופי" הופך ל"שמופון", "בייבי" ל"בייבון", "תות" ל"תותית" ועוד כהנא וכהנא דוגמאות שהבטן רכה מכדי להעלות פה על הכתב.

מדובר בעולם עשיר מכפי שנוכל להכיר ולתאר, הטומן בחובו כינויים שלא היינו מוכנים שהורינו יעניקו לנו – אלא אם ביום ההולדת האחרון שמו לנו ארבע נרות על העוגה עם הסוכריות.

שם קוד: אני אוהב אותך

אז איך זה שמישהו שאנחנו מכירים פחות זמן מאשר את בני משפחתנו, חברינו, הקולגות לעבודה ואפילו את ההוא מהמכולת שמרגיש איתנו מספיק בנוח בשביל לעגל את החשבון למעלה (כי למי יש כוח להתעסק עם אגורות), איך זה שרק בגלל שהמישהו הזה שוכב איתנו בלילה, אנחנו לא רק נותנים לו לקרוא לנו ככה, אלא אף נמסים למשמע שם הקוד?

ואולי זה בדיוק מה שזה - שם קוד. במקום כל הזמן להגיד "אני אוהב אותך" ולהתעייף מלשמוע את המשפט העמוס הזה – תרבותית ורגשית והתחייבותית – אנחנו מחליפים אותו בכינוי. כי כינוי אפשר להחליף. כינוי חיבה, בהישחק, ניתן לזנוח לצד הדרך, בעוד שלמשפט "אני אוהב אותך" אין ולעולם לא יהיה כל תחליף. יש לשמור עליו בתוך ארונית קטנה מאחורי זכוכית דקה ושבירה, עם פטישון אדום וקטן התלוי לו בשרשרת ושלט קטן שעליו ייכתב: "לשבור במקרה וישנה סכנה ברורה למערכת היחסים או באירועים מיוחדים בלבד כמו הצעת נישואין או ריב נורא גדול". בינתיים, יש להשתמש בשם החיבה, אידיוטי ככל שלא יהיה.

ומהי חיבה רבותיי הקוראים, אם לא אהבה על אש קטנה? חיבה זה משהו שיותר קל לנהל אותו, ואם שואלים אותך אם אתה חש חיבה כלפי אדם מסוים - אתה לא צריך לחשוב הרבה ודי בקלות עונה בחיוב. אבל למה אלו צריכים להיות כינויים אידיוטים? למה לא – "יפתי" או "נשמתי?", אפילו "כפרה" כבר עדיף על "פיצ" או "בובי" או כול מיני שמות אחרים עם יותר מדי שורוק ומעט מדי אותיות סופיות.

בעוד 20 שנה

המדענים (שלא חוקרים את התופעה הזאת), ודאי היו אומרים שכולנו רוצים יד רכה שמלטפת אותנו תמיד, ובשביל זה אנחנו מוכנים לשחק את תפקיד הקטן, תפקיד העולל, תפקיד המתוק. הרי מי לא רוצה להיות כה נאהב עד כדי כך שמישהו אחר פשוט לא יוכל לקרוא לו בשמו אלא יהיה חייב לחבר כמה הברות, לרוב שתיים זהות, ולקרוא לו בשם חסר משמעות לתוכו ניתן יהיה לנסוך את כל מהות הקשר ביניהם?

ומי שאומר עכשיו "אני" - קודם כל שידאג לכך שהוא לא מצהיר על כך בקול רם. אותו אחד צריך לשאול את עצמו איך זה בכלל שהוא קורא את המדור הזה ולא את מדור הכלכלה או הספורט או חדשות מהעולם או עיצוב הבית? כי דבר אחד בהחלט אפשר לומר בוודאות: הכינויים הללו מטופשים, ילדותיים ועל גבול הפיגור, ולשמוע אותם מהצד זה פשוט מביך.

אבל באותה נשימה אפשר לומר דבר נוסף בוודאות: קשה שלא ליהנות כשמישהו קורא לך ככה, להתמוגג ולהשיב לו כגמולו כשתקרא לו כך בחזרה כאילו היה חתיכת ממתק. מה שכן, זה נגמר ומתחלף כשיש ילדים, וברמה הגנטית, אולי מתוך הצורך לחלק את האהבה, אתה מעביר אליהם את הכינויים הללו.

ואז... אז זה כבר נשמע מתאים. הילדים שומרים את הכינויים הללו בליבם, מתמוגגים ועורגים אליהם, ועשרים שנה מאוחר יותר גם הם ישתמשו בהם בעצמם כלפי ה"טושטוש" שלהם.

בואו להיות חברים שלנו בפייסבוק