שתף קטע נבחר
סימניות
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אהבות שאי אפשר: על הסכין
    מה זאת אהבה בלתי אפשרית? אהבה שהעולם כולו, או אולי רק יסוד מאוד מסוים בו, ניצב נגדה. המשורר שחר מריו-מרדכי יצא למסע בין הגנים הנעולים של שיר השירים ובתוכם אהבה עזה ממוות, כלה בתשוקה הענקית של ברנר לגנסין, ועד למעצור שנמצא בין הסקס הראשון של הגיבורים של איאן מקיואן

    "ויש אהבות שאי אפשר/ להעביר אותן אל מקום אחר/ הן צריכות למות במקומן ועם זמנן", כתב יהודה עמיחי. ועפרה חזה שרה: "כן, יש הרבה הסתר פנים ואהבות שאי אפשר".

     

     

    מה זאת אהבה? אולי הטובה שבתשובות ניתנה על ידי ויקטור הוגו, שהגדיר אהבה כ"צמצום העולם כולו לממדי אדם אחד, והרחבת אדם אחד למימדי העולם כולו". ומה זאת אהבה שאי אפשר? אהבה שהעולם או יסוד כלשהו בעולם ניצב נגדה. אולי מוּם כמו במקרה של קוואזימודו ואזמרלדה, אולי יריבות מרה כמו במקרה של רומאו ויוליה, אולי אחות יפת-מראה כמו במקרה אהבת לאה ליעקב, שלא היה לה סיכוי אל מול אחותה. הנה חמישה ספרים על אהבות שאי אפשר.

     

    "על חוף צ'זיל", מאת איאן מקיואן

    אדוארד ופלורנס - צעירים, משכילים, מאוהבים זה בזו, ובתולים. הזמן: שנות ה-60 של המאה ה-20, והם בליל כלולותיהם. הוא, כבר מומחה גדול בעינוג עצמי, מתבונן בה שעות ואוהב את זרועותיה החשופות, את הקשת בשיערה, את גווה הזקוף, את ההטייה המתוקה של סנטרה כשהיא תוחבת את הכינור מתחת לו, את חמוקי שדיה בצלליתה על רקע החלון. הוא רוצה אותה עד כדי כאב, אבל ממתין ומתאפק כי הוא משוכנע שהיא שומרת את עצמה למענו ביום נישואיהם.

    גיל הנעורים, אבל בלי סקס - על פי מקיואן (צילום: shutterstock)
    גיל הנעורים, אבל בלי סקס - על פי מקיואן(צילום: shutterstock)
     

    הוא לא יודע, והיא לא מסוגלת לספר לו, שהיא מפחדת מיחסי מין. זה מעורר בה רתיעה, היא לא אוהבת קרבה גופנית ואין לה שמץ של מושג ב"הלכות משגל" או אפילו בנשיקות. בליל הכלולות מתגלה הדבר (בסצנה מינית בלתי נשכחת), ולאחר דין ודברים והאשמות הדדיות, היא מתוודה בפניו שהיא "חסרת תקווה בסקס", שהיא "לא טובה בזה" ושהיא "לא צריכה את זה כמו אנשים אחרים". היא מסבירה: "זה פשוט לא חלק ממני. אני לא אוהבת את זה, אני לא אוהבת לחשוב על זה". אבל היא מפצירה בו להישאר איתה משום שהיא אוהבת אותו ורוצה לבלות איתו את כל חייה.

     

    היא מציעה לו לחיות יחד תוך מתן היתר בעבורו לקיים יחסי מין מזדמנים עם נשים אחרות. "את אומרת לי שאני יכול לעשות את זה עם כל מי שבא לי חוץ ממך?", הוא מטיח בה את עלבונו. וכך ניצב בין שני האוהבים מכשול מפתיע ובלתי עביר. רק בזקנתו יהרהר אדוארד בהצעה המהפכנית שהציעה לו פלורנס, ואיך (אולי) כל גבר אחר היה מקבל אותה בלי לחשוב פעמיים.

     

    "ורד הלבנון", מאת לאה איני

    אמא שלי, בת לניצולת שואת יהודי יוון, סייעה בשיקומו של חייל, שנפצע במלחמת ששת הימים, והפך לימים לאבא שלי. הרקע האישי הזה תרם להיקסמות שלי מהרומן "ורד הלבנון", אבל לא היה די בכך לולא כוחה הסיפורי הסוחף של לאה איני. "ורד הלבנון" מגולל את סיפורה של חיילת, שמתנדבת לסעוד חייל פצוע, "צמח מְדַבֵּר", שירה לעצמו כדור בראש ערב עליית הפלוגה שלו ללבנון. והימים ימי מלחמת לבנון הראשונה. יונתן משכונת רחביה המבוססת בירושלים, וורד משכונת שפירא הענייה בדרום ת"א. הוא בנם של מנהל בית ספר ורופאה בכירה, והיא בתו של ניצול שואת יהודי יוון ואם שמוצאה מן הקהילה הנשדידנית.

    ורד הלבנון. אישה שהיא אין, לצד חייל שהוא יש (עטיפת ספר)
    ורד הלבנון. אישה שהיא אין, לצד חייל שהוא יש
     

    הוא כולו יש, והיא כולה אין. יונתן הצמח הופך להיות האוזן של ורד, והיא מספרת לו על ילדותה המסויטת. היא גם מספרת על התפקיד שייעד לה אבא - להיות הסופרת של שואת יהודי יוון בכלל ושל שואתו בפרט. וכך מפגישה לאה איני במלאכת מחשבת את ישראל הראשונה עם ישראל השנייה, את האליטה האשכנזית עם המהגרים קשי היום וניצולי השואה המושתקים, שלא נודע כי שואתם באה אל קרבם, אל קרבנו.  

     

    "ברנר בלונדון", מאת אשר ביילין

    לא לי לקבע מסמרות באשר לטיב היחסים בין אורי-ניסן גנסין ליוסף-חיים ברנר, שני בחורי ישיבה, שבראשה עמד אביו של אורי-ניסן, שהפכו לחברים בלב ובנפש ולשניים מהסופרים העבריים החשובים של ראשית המאה ה-20. את יופיו של "מן המֵצַר" המופלא של ברנר, האיר לי היטב אשר ביילין בספרו "ברנר בלונדון". לנצח ייחרתו על לוח לבי הדברים שכתב ברנר לחברו-אהובו גנסין, שמת בגיל 34 ממחלת לב.

    ברנר וגנסין. חברים בלב, בנפש ואף יותר
    ברנר וגנסין. חברים בלב, בנפש ואף יותר
     

    "מה היה לי אורי-ניסן עד בואו אלי ללונדון - לא הייתי יכול להגיד גם אילו חפצתי...אהבה? בוודאי ובוודאי. בכל אופן מצדי. את האיש העדין, רם-הקומה והרָגָש וּטְהור הנפש והרוח הזה לא היה אפשר שלא לאהוב, בייחוד בבחרותו...היתה, היתה אהבה - בלי כל ספק. הערצה? - זו כבר אולי לא היתה כל כך חזקה ועמוקה, בייחוד מעת שנפלנו שנינו לתוך מה שקורין 'החיים'...לא אזכור דבר מסוים...ואולם זה נחרת בקרבי...בביאליסטוק היה היום ההוא. אנחנו שנינו כבני שבע עשרה - שמונה עשרה. אני כבר עזבתי את הישיבה...והוא, הגדול ממני בשנה או בשנתיים, עדיין ישב בבית אבא, אפרוח בקליפתו.

     

    "...כעבור שעה קלה, כתום האוכל, כבר התגדרנו מעומדים איש לפני רעהו בידיעת השיר בעל פה...(הוא) הטעים כל מילה ומילה בתענוג מוחשי, פיסי...(ואני) משכתי בנהימה לעומתו. הוא צהל והשתובב, ומתוך השתובבות 'ישב אצלי וחיממני' בשעת אמירת פסוק 'אצלי שב והתחמם'...קפץ, התנער ו'לחצני אל לבו'...ופתאם - הדמעה שנשלחה במכתב...נוצצה בעין. ואחריה נשרה עוד אחת.

     

    שיר השירים

    הספר הכי ארוטי בתנ"ך מגולל דו-שיח בין גבר לאישה שופע ביטויים סקסיים כמו "הביאני אל בית היין ודִגלוֹ עלי אהבה"  או ביטויים רומנטיים כמו "חולת אהבה אני", ו"שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני" (תיאור שובה יותר מזה של ימינו: "לישון כפיות"). זה נשמע לכאורה מושלם, אבל ככל שמתקדמים בקריאת הספר הקצר והמופלא הזה, מתגלה לפתע שאהובהּ דומה לצבי או לעופר איילים (כלומר: חמקמק), ואהובתו דומה ליונה "בחגווי סלע, בסתר המדרגה" (כלומר: קשה להשגה). היא: "על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי, ביקשתיו ולא מצאתיו"; והוא: "גן נעול אחותי כלה...פתחי לי".

     

    החרמנות ב"שיר השירים" מרקיעה שחקים, כשכל אחד מהם מעניק תיאור בלתי נשכח של מושא אהבתו, וכמה לא מפתיע שהגבר עורג אל השדיים, והאישה משתוקקת למתק שפתיים וגוף חסון. הוא: "שני שדייך כשני עופרים תאומי צביה הרועים בשושנים", והיא: "ידיו גלילי זהב...שוקיו עמודי שש...חִכּוֹ ממתקים וכולו מחמדים". מה מונע מהאהבה הזו להתממש? אולי היסוד הנפשי הטרגי שמקנן בכולנו. ההתמכרות לפנטזיה, הציפייה לשלמות, החשש מפגיעה.

     

    מדהים הדבר שהספר נחתם בתחינה של גבר לאישה שתשמיע את קולה, ובתחינה שלה שידמה לעופר איילים על הרי בשמים. בפרק החותם אנחנו נשארים עם הכמיהה לבדה, בדמותם של ביטויים שהפכו לנכסי צאן ברזל: "שימני כחותם על לבך, על זרועך, כי עזה כמוות אהבה, קשה כשאול קנאה...מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה".

     

    "שְׁיירי אהבה", מאת דניאל עוז

    במאה ה-12 התאהב הוגה דעות צרפתי, פייר אבלאר, בתלמידתו אלואיז. הוא הוסמך לכמורה, ועל כן אהבתם לא ניתנה למימוש. ואף על פי כן נישאו בסתר, והביאו לעולם פרי בטן. אלא שדבר נישואיהם התגלה, והשניים הופרדו, פרי בטנם נלקח מהם, ופייר סורס. מסיפור אהבתם הקרוע נותרה רק חליפת מכתבים עזת מבע, המנסה להתגבר על המרחק הפיזי שנכפה עליהם, ו"תוכה רצוף אהבה". מכתבי האהבה הם מהמאה ה-12, כפי שאלואיז כותבת: "יש להם כל עדינותו ועדנתו של הדיבור, ולעתים עזות מבע שאף מעבר לו".

    דניאל עוז. מהמאה ה-12 לפייסבוק (צילום: ריאן)
    דניאל עוז. מהמאה ה-12 לפייסבוק

    במהלך פואטי מרשים מעביר דניאל עוז את פייר ואלואיז כמעט

    אלף שנה קדימה אל המאה ה-21 וקושר בין ההיגד הזה (של אלואיז) לבין ההיגד "הֶבֶל הפה שעל הצג כבר פג".

     

    ובכן, מה השתנה? הלהט עז כמו אז, המרחק הפיזי - הפעם בין ישראל לארה"ב - מייסר, אלא שאת מקומם של מכתבי אהבה בַּמתכונת רוויית התשוקה של המאה ה-12 תופסת טכנולוגיה מתקדמת, "אינטרנטית", "פייסבוקית", עתירת הבל. האם השפה יכולה לה? ופתאם מתברר שהאוהבים האנושיים של אז הופכים לאוהבים ממוחשבים. "ובשרנו מה בו?/ רשת קשר חבויה/ לוחות שבירים/ חוטי חשמל/ נוריות ושבבים/ מקשים/ כבל עכבר/ כונן צורב/ כפתור כיבוי/ צג מרצד/ המיית מאוורר פנימי". האם הטכנולוגיה מכשילה אותנו? האם תיתכן אהבה - כמו אז - בעידן הפייסבוק?

     

    ספרו של שחר מריו-מרדכי "מי בעניין שלנו" ראה אור לאחרונה בהוצאת עם עובד.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "אהבות שאי אפשר: על הסכין"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: קובי בן ששון
    שחר מריו מרדכי. על אהבות שאי אפשר לממש
    צילום: קובי בן ששון
    7 לילות
    מומלצים