אחוות הטבעת

אסי מתחתן בקרוב. הוא האחרון מהחבר'ה שנכנס למעגל הזה שכולנו כבר נמצאים בו שנים - חלקנו באושר, חלקנו מתוך הרגל, וחלקנו כי אנחנו לא יודעים לארוז לבד את המזוודות שלנו. עד משבר אמצע החיים שמחכה מעבר לסיבוב, מסתמן שזאת תהיה החתונה האחרונה שלנו. ואם ככה, אז ממש עכשיו חגגנו את מסיבת הרווקים האחרונה שלנו.

(צילום: אלכס ליפקין)

כל מסיבה שעשינו החלה בתקוות גדולות, במיוחד לאחר צפייה בעוד פרק בסדרה "בדרך לחתונה מגלים שזה כבר לא מצחיק", אבל המציאות כמובן שונה. אתה תמיד מפנטז לעוף עם כל החבר'ה לפארטייה האולטימטיבית בווגאס ולהתעורר ליד בלונדינית או ארבע, אבל בדרך כלל מסתפק בלופט אפל באזור תעשייה סגולה.

הבאסה האמיתית היא כשחבר טוב מתחתן, כי אז תפקידך בכוח הוא לחלק רשימות של מי מביא את הבירות, מי את הפוקר ומי את הגרייגוס, וגם לענות על שאלת מיליון הרובל: חשפנית, כן או לא?

אז הנה, עכשיו אסי הולך לנו. אני בטוח שהחתונה תהיה נהדרת, ושבדיוק כמו כל החתונות האחרות שהשתתפתי בהן, לא אזכור ממנה כלום. אבל היא בכל זאת תהיה משמעותית, כי היא תסגור בשבילי את העשור של מסיבות הרווקים.

דרך עיניים של גבר, מסיבת רווקים היא תמיד מסיבת סיום - הרי מלווים אדם בדרכו האחרונה לחופה, קידושין ומישהי שאתה חייב לבדוק איתה לפני שאתה יכול לקבוע איתו לבירה - אבל הפעם זה היה אחרת, ולא רק כי למחרת התעוררנו פחות עם הנגאובר ויותר עם צרבת.

מסביבנו אני זוכר תמהיל נוגע ללב של דוברי ערבית, ערסים וכמה גברים בודדים שנראו לנו ממש זקנים. ברקע התנגנה מוזיקה שאתה שומע דרך קבע ברדיו, אבל כל שיר נשמע מתאים בינגו לאירוע במסגרת אווירת הסליז. יש לי חבר שעד היום בודק אם יש לו בכיס שטר של 20 כשהוא שומע את Black Velvet.

למרות שכולנו היינו תפרנים ושער הדולר נשק לחמישה שקלים, החבר'ה השתחררו ושיחררו מזומנים כדי לארגן לפ-דאנס לכל מי שרק נמצא ברדיוס של מטר. אולגה נראתה מדהים על הבמה עם המדבקות על הפטמות והעמוד הזה שכרוך לה בין הרגליים. כולם, כולל חתן השמחה, זכו בעיקר לכאב ביצים.

ליובל, ששימש כקפטן באותו הערב, עוד היו האומץ והמשאבים לקחת את אחת הבנות לקומה השנייה, אלא שכיאה למסיבת רווקים סוכם קוד של כבוד: מה שקורה במועדון גם נשאר שם. אבל כדי להסיר כל ספק, מה שנשאר שם היה מעט כבוד עצמי והרבה שטרות של ש"י עגנון.

שנה חלפה ומצאנו את עצמנו בדרך למסיבת הרווקים של תמיר. הפרצופים אותם פרצופים, אבל קצת התקדמנו בחיים. למדנו, התבגרנו, ורובנו כבר היינו במרחק עבודת סמינריון מהתואר הראשון. במישור הרומנטי היו חלק מאיתנו בין בנות זוג, וחלק בין רופא עור למין.

את הבורסה החליפה המרינה בהרצליה. ליאכטה שחיכתה לנו שם עלינו חדורי מוטיבציה כמו ויקינגים בדרכם לבזוז את דנמרק, אבל לא לקחנו בחשבון את השילוב הקטלני של ים וטקילה, ועוד לפני שהגענו למים הטריטוריאליים של יפו התמלא הסיפון במיצי קיבה מהולים בדון חוליו. אפילו אולגה - כן, יובל השובב דאג לשריין את המספר שלה בבורסה - שפכה לאגר על ברכיו השעירות של איגור, הבודי גארד האימתני שבא לשמור על הנכס.

בשארית כוחותינו מילמלנו לסקיפר שיפרסס בחזרה את הפרצופים הכחולים שלנו בחזרה למרינה. בכל זאת, יש פה אנשים שצריכים עוד חמש שעות להגיע למשמרת בוקר ולאסי יש מבחן במיקרו.

המסיבה של שחר, כעבור שנה וקצת, נערכה בצד היותר רגוע של הים. עוד רעיון שנשמע לא רע בתאוריה, אבל בדיוק כמו סקס על החוף, מוטב היה לו להישאר שם של קוקטייל. הרוח הפילה את הגנרטור, החול נכנס לסטייקים, ואולגה העצבנית התלוננה והתעטפה בסוודר. גם לאיגור היה קר, אז אחרי שהעיף מבט אחד בחבורת החננות עם פרצופי הבנקאי האישי הוא הלך לחכות לה באוטו.

בין פיתה בטעם של זפת לבירה מתובלת במלח החל ויכוח לוהט בנושא קופות גמל, ואפילו יובל היה יותר עסוק בלהסתמס עם החברה החדשה שלו מאשר בלחמם את האווירה. וזה אפילו לא היה החלק הכי גרוע: חתן השמחה הגיע באיחור של שעתיים, במו רכבה של כלת השמחה.

רובנו כבר ניתקנו קשר משחר ובח"לתו מאז הבופה החלבי בחתונה שלהם, חוץ מהברית כמובן. אליה הלכנו מהסיבה הנכונה: היה לנו לא נעים.

צחי עלה ברשת בדיוק שנתיים אחרי הטראומה מהחוף. רובנו כבר עברנו לעבודות שדורשות חולצה עם כפתורים, אבל אתה לעולם לא מכובד מדי בשביל להתנהג כמו אידיוט.

שינענו צי ליסינג קטן של מאזדה 3 ללוקיישן הנבחר על צוק מעל חוף הצוק. השיחה התבגרה להעציב והתמצתה בתלונות על בוסים, ילדים ומחירי דיור. היינו נואשים להסחת דעת, אבל אולגה בדיוק ביקרה את אימא שלה באוקראינה, אז נאלצנו להסתפק בבידור מהסוג הנוזלי. בואו נגיד שאם הכבד של החתן לעתיד היה יכול לדבר באותו לילה, הוא לא היה מצליח להגות עיצורים.

לקראת סוף הלילה לגם צחי כוסית אחת יותר מדי. היא הפילה אותו ישר על המצח בדיוק על סלע קטן שהותיר לו יופי של מזכרת לקראת הצילומים הרומנטיים של טרום החופה. עד היום אנחנו שומעים כמה זה שימח את הכלה.

את המסיבות של יובל ושלי איחדנו לאירוע אחד. פשוט ריחמנו על החבר'ה שסמיכות התאריכים הסבה להם אוברדראפט. רובנו התקדמנו בינתיים עוד קצת בעבודה, הוספנו עוד פלוס לסטטוס המשפחתי ולמדנו מושגים כמו מיחזור משכנתה ותפרחת חיתולים. החבר'ה כבר הביאו הביתה תלושים של חמש ספרות והתלוננו על הדברים החשובים בחיים בסדר עולה: נשים, עבודה ומכבי.

הזמנו את כולם למתחם VIP עם המון בשר. על חשפנית ויתרנו כי כבר הבנו שזה סתם מביך, וחוץ מזה יובל החליף מכשיר ונמחקו לו כל הזיכרונות. אני נהניתי מכל רגע, אולי כי הייתי במקום טוב באמצע: לא קפצתי באנג'י לתוך שייבה בגיל 23 ולא נשארתי רווק עם מיגרנת "נו מתי" מההורים בגיל 37.

בחודשים שאחרי למדתי משהו על התפיסה הגברית: אחרי שאתה מתחתן, יש בך איזו שאיפה לנעול גם את אלה שעוד לא שם. המטרה הברורה של כולנו הייתה לנסות להפיל את כפיר, שלא ברור אם היה יותר בררן או יותר קוקסינל. אחרי שניסינו לשדך לו כל דבר ללא גרוגרת אירע הנס, ונמצאה לבסוף מישהי שתהיה מוכנה לסבול אותו בחולי, בבריאות ובבית של ההורים שלו.

כשהגיעה העת לתכנן את המסיבה של כפיר קיבלנו ממנו מראש אזהרת מסע: לא רחוק, לא מאוחר, לא חשפניות ולא שטויות. רוב האופציות שהעלינו לא עמדו בקריטריונים המחמירים, וכבר שקלנו לציין את האירוע בבית הכנסת על קיגל וקרקרים עם קצח, אבל אז החתן הביע משאלה: לשחק כדורגל ב"גול טיים" אחרי כמה שנים טובות של ניוון.

זה התחיל כהזדמנות טובה להוציא את החולצות המזויפות של בארסה, יובה וליברפול, והסתיים כאירוע רב נפגעים: אחרי שבע דקות של גישושים המקום נראה כמו בית חולים שדה. לכולם נתפס השריר, ליובל התכווץ השוק, לחתן הלך הסחוס, לי נשרה ריאה. בקיצור, נראינו כמו הפועל באר שבע בנובמבר. אבל מה לא עושים בשביל חבר.

ככה הגענו למסיבה של אסי. לקרוא לה "מסיבת רווקים" זה כמובן הטעיית הציבור, כי כולם היו נשואים חוץ מהחתן. כולם זקנים, כולם עייפים, ואפילו אולגה עזבה את השואוביז ופתחה מעדנייה. לחפש מקום כבר לא היה לנו כוח, אז את המסיבה האחרונה שלנו עשינו בחצר של בית פרטי של מישהו שמכיר מישהו שההורים שלו בדיוק נסעו לנופש בהרי הדולומיטים. גם צריכת האלכוהול לא הייתה כבעבר: הרי כולם נוהגים, אחראים ועסוקים בלבדוק אם מישהו בדיוק העלה קלוז-אפ של הקיש שהוא אוכל כרגע בנופש עם ההורים של אשתו במסעדה בגליל.

האירוע נראה כמו אספת ועד, מלאי האלכוהול הצטמצם מתכולה של קונטיינר למשהו שנכנס בקלות לתיק גב, יובל איחר - אתם יודעים, בגלל הילד - ואיכשהו יצא שכולנו נהנינו לאללה. הצלחנו להשקות את החתן ואפילו עשינו אכבר טורניר טקסס עד שהעיתון המגולגל שנזרק לחצר הזכיר לנו שהשעה כבר חמש ורבע, שעת ההשכמה הרגילה של רובנו כי מישהו החליט שלא מתאים לו להצמיח שיניים בשעות הפעילות של הגן.

במבט לאחור על עשור של מסיבות רווקים נוצרת תמונה שמתיישרת עם הסטטיסטיקה. רועי מהמסיבה הראשונה עדיין נשוי באושר, אבל לאישה אחרת. רובנו הולדנו ילדים, החלפנו עבודות ושידרגנו רכב. חלקנו מאושרים יותר וחלקנו לא מפסיקים לקלל את ההוא שהמציא את החור של הטבעת.

בסופו של דבר אני חושב שהאירועים האלה היו בעיקר מפלט מהשגרה, מקום שמנקז אליו את כל ההווי הגברי נטול העכבות והמתעכבות. הזדמנות להעמיד פנים שאנחנו עדיין בני 24, נטולי מחויבויות ודאגות, ובעיקר לעשות שמח לחבר טוב ולרדת עליו עד שהוא בוכה או מקיא בשיחים.

קצת עצוב לחשוב שזאת הייתה כנראה המסיבה האחרונה שלי, אבל מאז ששיגרנו את אסי אני חושב שמצאתי דרך להמשיך את המסורת הרב־שנתית. יושבים? קבלו: מסיבות גירושים.