איך להעיר לחברתי הסטלנית מבלי לפגוע בה?

"נראה לי שהיא מכורה", הוא מרצין ומנמיך את קולו. "אין לי בעיה עם עישונים פה ושם, אבל כמעט כל ערב היא מגלגלת לה ג'וינט", משתף שחר (השמות בכתבה בדויים) את שמפריע לו במאיה, זוגתו הטריה. כבר חודשיים שאני מלווה את מערכת היחסים שלהם דרך עיניו של שחר, מהרגע שהכירו ב-JDate, דרך הדייטים הראשונים ועד הידוק הקשר עד לכדי הצהרת חברות רשמית.

עוד בנושא:

אוהבת אותו אך מתביישת להציגו בפני המשפחה

אני מידה 38 והוא מעיר לי הערות של השמנה

רק אם תפסיקי להעיר לו, הוא יצליח להשתנות

מדברים על זוגיות בפייסבוק של ערוץ יחסים 

הפעם, לפגישה השבועית שלנו, שחר בא שפוף. "אז תדבר איתה על זה", הצעתי לו. "תפתח את הנושא, תשאל אם היא חייבת לעשן כל כך הרבה, ספר שזה מפריע לך... אתה יודע, שחר, תקשורת". אוי. אם לפני המשפט הזה שחר נראה לי רציני מתמיד, עכשיו הוא ממש החמיר מבט. "אני לא מרגיש בנוח, לא יודע מה להגיד", אמר. "ומה אם היא תרגיש שאני שופט אותה או שתתעצבן? חשבתי להגיד משהו כבר כמה פעמים, אבל אני ממש לא מצליח, אני הופך למשותק".

סייג לחוכמה שתיקה?

תופעת השתקנות במערכת יחסים היא לא תופעה פיזיולוגית כמובן, אבל משהו פלאי קורה - הלשון נדבקת אל החך, אוצר המילים מתמעט לכדי גמגום קלוש, והמסר שרצינו להעביר נבלע ונשאר בבטן.

אני שומעת את זה כל הזמן מאנשים שנמצאים במערכות יחסים, גם טריות אך גם ממושכות, שלא יודעים איך להגיד לצד השני שמשהו מפריע, או גרוע מזה - שאנחנו זקוקים למשהו. למה אנחנו נמנעים מלהגיד לאדם הכי קרוב אלינו את מה שעל ליבנו? למה המחשבה לשתף מעוררת לעיתים תחושה פיזית של בהלה?

שחר, כמו "שתקני זוגיות" רבים, נמנע מלדבר מתוך פחד, או יותר נכון, מתוך אסופת פחדים. אילו פחדים? אז ככה: קודם כל, ישנו הפחד מנטישה. אחד הפחדים הראשונים והעיקריים שמנהלים אותנו בחיים הוא הפחד שיעזבו אותנו, שינטשו, שיפנו לנו גב.

כמעט כל אדם שפגשתי חרד במידה כזו או אחרת מהסנריו הזה, אבל כשזה מושרש עמוק, אנשים נוטים לנסות ולעשות ה-כ-ל כדי לא להרחיק את האדם שהם רוצים (גם אם המחיר הוא להתפשר על הצרכים שלהם ולא לבקש או לדרוש כלום). שחר למשל, חושש שאם יאמר משהו מאיה תתנדף, תעזוב אותו ומערכת היחסים תתפרק.

פחד נוסף הוא הפחד ממה יחשבו עלי – הרבה פעמים אנחנו נמנעים או עושים דברים לא מתוך רצון אותנטי אלא מתוך הפחד מ״איזה רושם זה עלול ליצור״. אנחנו רוצים הרי להיתפס בצורה מסוימת ומבקשים לייצר לעצמנו תדמית מסוימת, ולעיתים, שלא במודע, אנו גם נפעל מתוך התדמית הזו. שחר רוצה שמאיה תתפוס אותו כבעל ראש פתוח, כמישהו מספיק זורם וכיפי, ובטח שלא כטיפוס שמרן או כבד.

מתחילת הקשר הוא עשה מאמצים כדי לצאת מגדרו ״ולזרום״ בכל סיטואציה. באחת הפגישות צחקנו על זה שטיפוס בייתי שכמותו הפך לחיית מועדונים מאז המפגש איתה. הוא, לעומת זאת, דווקא היה מרוצה מהשינוי, אך מאיה בכלל לא ידעה מיהו בבסיס וחבל. לטענתו, לפתוח איתה את נושא העישונים יהיה סתירה למה שבנה עד עכשיו.

שחר סובל גם מפחד מדחייה – להבדיל מפחד מנטישה, לא בהכרח מדובר כאן בעזיבה של הצד השני אלא בכל אקט שהוא של דחייה. זה יכול להיות כעס שאנחנו מעוררים במישהו, צחוק על חשבוננו, זלזול וכו'. שחר פחד שמאיה תכעס שהוא מעיר לה, תיעלב או הגרוע מכל - "שירד" לה ממנו. הבעיה היא שבינתיים שחר נותן לכל הפחדים הללו לנהל אותו ומגיב בשתיקה. השתקנות הזאת בעייתית מאוד. מעבר לזה שהיא נובעת מפחד, היא גם מייצרת ריקבון בתוך היחסים עצמם. הצד השותק סוחב משקולת, בזמן שהצד השני לא מודע למצב בכלל או למה שמפריע וכך זה הולך ונמשך, לרוב עד שהתסכול עולה על גדותיו.

יותר מזה, מי ששתק בחייו (שמר בבטן) ודאי יהנהן בהזדהות נוכח המשפט הבא: כשאנחנו רוצים להגיד משהו ולא אומרים אותו, מתפתח כעס עצמי עצום. וכמו בדיאטה, בכל פעם מחדש אנחנו מבטיחים לעצמנו שהפעם נגיד, ומוצאים עצמנו בולעים את הלשון ברגע האמת.

הראיתי לשחר את סכמת הפחדים, את המחירים שהוא משלם והסברתי לו שאם ימשיך לסחוב את זה בבטן, עלולות להיות לכך השלכות. הוא הסכים ופתח עם מאיה את הדברים, תוך כדי שהוא מבצע הקדמות שכללו משפטים בסגנון: ״אני לא שופט אותך״ ו-"אקבל אותך בכל מצב״, על מנת לרכך את העניין.

מאיה, מצידה, הפתיעה אותו כשאמרה שכבר הרבה זמן שהיא רוצה להפחית בעישונים ולא מצליחה לגייס אמביציה לכך. היא שמחה שהוא פותח את זה עמה ואף מסרה שהיא תשמח אם הוא יעזור לה. לבסוף היא אף הודתה בחיוך ואמרה: "אני לא יודעת אם אני נחשבת מכורה או לא, אבל בשבילך אין לי בעיה להפסיק...".

בואו להיות חברים שלנו בפייסבוק

הכותבת היא מאמנת לזוגיות מבית "נקודותיים-מרכז לתהליכי זוגיות" - המשמשת כחלק מצוות מומחי Jexperts מבית JDate