חאלד חוסייני: "הכתיבה שלי מונעת מאשמה"
הוא כתב על ארץ מלאה בעצב ולא האמין שיעורר עניין, אבל "רודף העפיפונים" שלו הפך לרב מכר בינלאומי ו"הביא את אפגניסטן למיינסטרים". בראיון ל-ynet הוא מספר על רגשות האשמה שהתעוררו בו בעקבות ביקור בקאבול, ועל המעבר מהמציאות המסויטת של ארצו לדפי ספרו החדש
"לכל ספר יש רצון לחשוף אמת גדולה, אבל ספרים הם פרדוקס", מספר הסופר חאלד חוסייני בראיון אישי עמו במילאנו. "הם ערמה של שקרים שמאחוריהם יש אמת גדולה. בעצם, הספרים שלי נועדו לקהל של אדם אחד: עבורי. לא הייתי יכול לכתוב מתוך מחשבה שיש עוד מישהו בחדר העבודה שלי שצופה בי, או שיום אחד יקרא בספרי. אני כותב מתוך מאבק פנימי להבין מי אני, כי אף אחד לא באמת מבין את עצמו עד הסוף. זה רק מזל מקרי שהמוני אנשים בעולם אוהבים את הספרים שלי. מעולם לא צפיתי שכך יקרה".
חוסייני (48) מספר על עצמו בקול שקט ומנומס, כשל רופא אמריקני בעל חינוך מוקפד, אבל לצד הצניעות האלגנטית, תשובותיו מהוקצעות ורהוטות כשל איש יחסי ציבור מנוסה, שמתרוצץ בין מדינות במטרה לקדם את ספרו האחרון, "קולות מן ההרים", שראה אור לפני חודשים אחדים במספר רב של שפות סביב העולם.
במפגש עמו באיטליה, אחת המדינות שבה ספריו זכו להצלחה כבירה, הוא נראה כמי שהתרגל בעל כורחו לתפקיד המשונה של היותו סלב ספרותי. את "רודף העפיפונים" הוא כתב לעצמו, תוך כדי עבודה כרופא במרפאה מקומית בקליפורניה, שם היה זכור בעיקר כדוקטור עם כתב היד הכי מסובך, שאת מרשמיו אף רוקח לא הצליח לפענח. אך "רודף העפיפונים" מאת הרופא האמריקני הצנוע שנולד באפגניסטן, רומן שהוא מתאר ככבד וכבלתי אפשרי לעיכול, נחטף כמו לחמנייה חמה ביריד הספרים בפרנקפורט 2003 לאחר שפורסם בשפת המקור, ואז תורגם ללמעלה מ-20 שפות, ומכר למעלה מ-8 מיליוני עותקים בעולם.
"כתבתי על ארץ שמלאה בעצב, ולא האמנתי שמישהו פרט אלי ירצה לקרוא את כתב היד הזה, כי אף אחד במערב לא כתב כמעט שום דבר על אפגניסטן. 'רודף העפיפונים' נתפס אצלי כספר כואב, שבראשו עומד גיבור חלש מאוד מבחינה נפשית שקשה מאוד להזדהות איתו. אני כותב על נושאים שהם טאבו בתרבות האפגנית כמו אונס, יחסים אתניים ופערי מעמדות. הרי צריך לקרוא את הספר הזה עם פרוזק", הוא מסכם ומתבדח, ועדיין נותר לרגע נבוך כשאני מזכירה לו שרק בישראל "רודף העפיפונים" מכר למעלה מ-200 אלף עותקים, ושלאחרונה משרד החינוך אף הכניס אותו לתוכנית הבגרות לספרות.
הרומן מתאר חברות אמיצה בין אמיר וחסן, שני ילדים שגדלים בשנות ה-60 בקאבול באותו הבית, אך נולדו למעמדות שונים שקובעים גורלות שונים לחייהם. השניים, הן בילדותם והן בבגרותם, חווים על בשרם את פער המעמדות, את ההבדלים האתניים, את הפלישה הסובייטית לאפגניסטן, וכן את הטרור הטאליבני, כל אחד ממקומו בעולם: אמיר שהפך לסופר אמריקני מכובד, וחסן שנשאר לחיות תחת שלטון האימים של הטאליבן. אך מעבר להצלחה המסחרית, חוסייני, בין שהתכוון לכך ובין שלא, באמצעות סיפור על רעות, נאמנות וכאב אנושי, הביא את אפגניסטן ואת ההיסטוריה שהתרחשה בה על פני העשורים האחרונים אל המדפים של הקוראים המערביים באשר הם.
אפגניסטן כמיינסטרים
"אף פעם לא התכוונתי ללמד שום קורא על אפגניסטן. גדלתי במדינה שהמבנה המשפחתי בה חיוני לזהות שלך, וגם יכול להציל לך את החיים. באפגניסטן כל ילד מכיר את כל השושלת שלו, ואת כל שמותיהם של בני הדודים והדודים והסבים, והמשפחה היא תמיד ערך עליון. אבל לכתוב על החיים באפגניסטן בלי לכתוב על האלימות ועל האסונות שקרו בה, היה דבר בלתי הגיוני. עד ל'רודף העפיפונים' אפגניסטן היתה עבור המערב ארץ של טאליבן וטרור, של גברים שמכים את הנשים שלהם, ושל עוני מרוד. ארץ שעל קורותיה קוראים מדי פעם בעיתון - ומיד שוכחים. הסיפורים שלי הביאו את אפגניסטן למיינסטרים".
ספרו האחרון "קולות מן ההרים" (שכמו רומן הבכורה "רודף העפיפונים", וכן כספרו השני "אלף שמשות זוהרות" ראו אור בעברית בהוצאת "מטר") עוסק בקשר משפחתי עמוק, בכוחו של הזיכרון ובנושא ההגירה מאפגניסטן אל המערב. הילדים פארי ועבדאללה, אח ואחות יתומים מכפר אפגני נידח, נאלצים להיפרד למשך שנים בעל כורחם בעקבות חיים של עוני וקושי. מערכת היחסים החזקה בין השניים, שנקטעת באיבה, מסופרת דרך דמויות שונות שמלוות את חייהם: משוררת יפהפייה ומודרנית, גבר שמאוהב בסתר בגבר אחר, דוד שבודק את גורלותיהם החדשים של אחייניו, ואפגנים-אמריקנים שהופכים לזרים במולדתם הישנה והחדשה.
התמות של חוסייני, בשלושת הספרים שלו, עוסקות בחוויית ההגירה, הזיכרון והכאב האנושי של עמו ושל תרבותו. נדמה כי אין סיכוי שחוסייני יכתוב אי פעם סיפור שלא מתרחש סביב הטרגדיה האפגנית, וכשהוא נשאל על כך, גם הוא בעצמו לא יודע להכריע אם יוכל לכתוב רומן בדוי על נושא לגמרי אחר.
אומרים שכל סופר כותב מתוך כאב פרטי ואישי. מהו הכאב שלך?
"יש תמה חוזרת בספרים שלי סביב נושא האשמה. רגשות אשמה זה משהו שנוכח בחיים שלי, והיה שם תמיד. גם כשאני כותב על דמויות שנלחמות מלחמת הישרדות כדי שהחיים שלהם יהיו טובים יותר, וגם כשאני כותב על דמויות שיודעות כי הן בחרו בחיים אחרים, במחיר מרחק פיזי מהשורשים שלהן".
אידריס, אחת הדמויות ב"קולות מן ההרים", חוזר לקאבול בשנות ה-90 לאחר שעזב אותה והפך לרופא קליפורני מצליח. לתפיסתו, קאבול היא הבית בשבילו. שם למד ללכת, לדבר, להיות עם חברים ומשפחה. אבל כשהוא חוזר לבקר בה הוא מרגיש זר. המקומיים, ואף הוא עצמו, מבינים שהוא כבר לא אחד משלהם.
"במובן מסוים אני חי ככה", מעיד על עצמו חוסייני. "ב-2007 הגעתי לביקור בקאבול, העיר שהיתה הבית שלי - אבל פתאום הייתי זר. זאת הדרמה של המהגר. קשה לנווט את החיים שלך בתוך המתח הזה. הרי רק במקרה זכיתי בחיים אחרים שאולי לא לחלוטין הגיעו לי. כנראה זה הגורל או שזה המזל, כי מי אנחנו שנגיד מה מגיע לנו? אבל ההלם התרבותי האמיתי שלי התרחש דווקא אחרי הביקור, כשחזרתי לאמריקה.
"היה לי קשה לחיות את החיים הרגילים שלי. הכל היה נראה לי קל מדי. נגיש. מגוחך. לא רציתי להיות כמו אידריס: לראות אנשים פצועים נפשית ופיזית, אנשים שבתיהם נלקחו מהם, ואזרחים שהפכו לפליטים שנאבקים על חייהם, כמו לצפות בסרט הוליוודי קורע לב, ואז לחזור הביתה לחיים הנוחים שלי. הביקור ההוא השפיע עלי באופן בלתי רגיל, ואז החלטתי לעשות משהו פרודוקטיבי עם כל הרגשות הללו".
מפעל החיים של חוסייני, עבורו הוא מקדיש חלק ניכר מאוד מהכנסותיו כסופר מצליח, הוא "קרן חאלד חוסייני" למען אזרחי אפגניסטן. הקרן, שהוקמה על ידו ועל ידי אשתו רויה לפני כחמש שנים, מספקת מקלט לאלפי אזרחים אפגנים חסרי בית, מממנת מלגות לימודים לנשים צעירות, תוכניות קרוא וכתוב לנשים מבוגרות, מחסות לילדי רחוב והכנסתם למסגרות חינוך כדי למנוע את השרשתם בתעשיית השטיחים בעבודת היד, מרכזי לימוד ברחבי המדינה, שירותי בריאות מודרניים ועוד.
מערכות רווחה ובריאות, כך מספר חוסייני באתר האינטרנט של הקרן, כמעט ולא קיימות באפגניסטן. מדהים מה אפשר לתת לאנשים חסרי כל בעזרת תרומה כל כך קטנה, הוא פונה לגולשים במכתב אישי, ניתן להעניק להם מקלט ומזון כי גודל הטרגדיה הוא כזה שלהמוני ילדים קטנים באפגניסטן אין אפילו גג מעל לראש. פעילותו ההומניטארית של חוסייני גרמה לאו"ם אף למנות אותו לשגריר של רצון טוב, עמדה שהוא מנצל כדי לשפר את מעמדם של פליטים ברחבי העולם.
איך נולד הרעיון לכתוב את "קולות מן ההרים"?
"לפני כתיבת הספר השלישי היתה לי עצירה", הוא מספר. "לא כתבתי בכלל למשך תקופה ארוכה. אני אף פעם לא יודע מתי אני מתחיל לכתוב, עד שזה באמת מתחיל לקרות בפועל. אז נתקלתי ברשת בקטעים מצולמים של משפחות אפגניות עניות ושל פליטים שהיגרו בחזרה מפקיסטן לכפרים הנטושים של אפגניסטן. חלק מהם מכרו את הילדים שלהם כמשרתים למשפחות עשירות יותר, רק כדי שלא ימותו מקור בחורף האפגני הקשוח, כי מאות ילדים עניים באפגניסטן מתים כל שנה מהקור.
"הראיתי את התכנים האלו לאבי, שסיפר לי שגם בילדותו, בשנות ה-50 של המאה הקודמת בכפר אפגני קטן, אנשים מכרו את הילדים שלהם בעבור חימום והישרדות. הבנתי שזה קרה אז, אבל שזה קורה בעצם עד היום. אז עלתה בראשי תמונה של איש שהולך במדבר ודוחף עגלה ובה שני אחים, אח ואחות, שהולכים להיפרד לנצח לאחר שהאחות תימכר להיות משרתת בקאבול, אך למעשה בעת המסע הם לא יודעים שזה מה שעומד לקרות.
"זה היה גרעין הרעיון לסיפור. הטראומה של הפרידה. אז התחלתי לכתוב סיפור קצר על שני האחים האלו. בהמשך נוצרו, כמו ענפים של עץ, דמויות נוספות לסיפור. הדוד שמגיע לראות מה עם הילדה. האם החורגת שמאמצת אותה. הסיפור של הילדים הפך להיות סיפורם של קולות נוספים שליוו את חייהם. כך הספר קיבל את המבנה שלו: כל פרק מהווה קול של מישהו אחר. האם החורגת של האחות, נילה, הפכה לציר מרכזי בסיפור. המטרה שלי היתה שכל פרק יחשוף משהו חדש על אחת הדמויות שהכרנו בפרק הקודם. הקולות השונים איפשרו לי להציג כל דמות ודמות מכמה נקודות מבט".
"קולות מן ההרים" מתמודד עם סוגיית הזיכרון. מהו זיכרון בשבילך?
"לזיכרון יש תכונה מוזרה: מצד אחד הוא מגן עלינו ועל הדברים שיקרים לנו, ומאפשר לנו לשחזר מציאות שאבדה. מצד שני, הוא יכול גם להיות סלקטיבי ולהשכיח מאיתנו את הקושי. 'קולות מן ההרים' מתחיל ברעיון מחיקת הזיכרון והטראומה. וכך גם הוא מסתיים".
גביע של דמעות
חוסייני נולד באפגניסטן למשפחה אינטלקטואלית ממעמד גבוה, בת חמישה אחים ואחיות. כשהיה נער צעיר היגר עם משפחתו לפריז, ובשנות ה-80 לאחר הפלישה הסובייטית לאפגניסטן, קיבל עם בני משפחתו מקלט מדיני בארצות הברית. בצעירותו הוא נרשם ללימודי רפואה מסיבות לוגיות, אבל בלבו תמיד חלם לכתוב.
"את הסיפור הראשון שלי כתבתי בגיל שמונה. הקראתי אותו לאבי, שעודד אותי מאוד. בהמשך חיי הסיפור הזה נכנס ל'רודף העפיפונים' כסיפור שאמיר מקריא לחסן על איש שמגלה שכשהוא בוכה אל תוך גביע קסום, הדמעות שלו הופכות לפנינים. כדי להתעשר עוד ועוד הוא חייב להיות עצוב מאוד, עד לכדי כך שהוא רוצח את אשתו".
על רקע הפעילות ההומניטארית שלך באפגניסטן, אתה מוצא קווים משותפים בין הרופא לסופר?
"בחרתי בכתיבה כי רציתי דווקא להתרחק מתפקידו של הרופא. אבל כדי להיות רופא אתה חייב להיות גם קצת פסיכולוג, להבין מאיפה המחלות מגיעות, ולפענח את דמותו של המטופל שלך. גם ככותב, אתה עוסק כל הזמן בפענוח האישיות של הדמויות. העמדה הזאת עזרה לי לכתוב על מחלות, על מוות ועל איך אלו משפיעים על אנשים.
בשני ספרייך האחרונים כתבת דמויות של נשים וטיפלת במערכות יחסים מורכבות בין בנות לאימהות. איך זה היה עבורך לכתוב דמות של אישה?
"התעסקתי הרבה בשאלה איך זה מרגיש להיות אישה אפגנית, אבל אני לא יכול באמת להיכנס לנעליה של אישה. אז ניסיתי לכתוב אישה קודם כל כאדם. נילה ב'קולות מן ההרים' היא הדמות האהובה עלי. היא חצויה, לא צפויה, מודרנית ומשוררת. לכן הכנסתי ברומן קטע שבו היא מתראיינת לעיתון, כי היה ברור לי שהיא צריכה לדבר כדי להיות אותנטית. נהניתי מאוד לכתוב אותה".
שפת האם של חוסייני היא פרסית, בנעורותו למד ודיבר בצרפתית, אך את ספריו הוא כותב באנגלית. "בשפות האחרות אין לי את קול הסופר", הוא מסביר. "דרך השפה האמריקנית שלי, יש לי סגנון וקצב שאני מזוהה איתם ומזהה את עצמי בהם, לטוב ולרע".
מה היתה התגובה החזקה ביותר שקיבלת מקוראים על הספרים שלך?
"אחרי שפירסמתי את 'קולות מן ההרים' קיבלתי מכתב מאישה מבוגרת שסיפרה לי שבמשך עשרות שנים היא לא דיברה עם אחותה. הספר שלי גרם לה לחשוב על הבחירה שלה מחדש.
המכתבים האלו בנושא יחסים בתוך המשפחה הם תמיד מוזרים בעיני. אתה מוציא ספר ובכלל לא מדמיין את המעשים שהוא יחולל בעולם. כשאנשים קוראים סיפור הם, למעשה, מביאים את הסיפור האישי שלהם אל תוכו.
"אני מאמין שלאדם יש תשוקה לברר אם יש היגיון ויד שמובילה אותו בעולם הזה. הכל כל כך מקרי, ואנחנו תמיד נחפש את הכוח השולט. זו הסיבה שאנשים נאחזים בסיפורים. אנחנו חייבים ליצוק את החיים האקראיים שלנו אל תוך נרטיב בעל משמעות".
לשאלתי האם הוא מכיר וקורא ספרות ישראלית, הוא משיב בשלילה. "אני גדלתי על משוררים אפגניים ידועים כמו רומי (שציטוט משיר שלו גם מופיע כמוטו ב'קולות מן ההרים') ועל 'ספר המלכים' שהוא אפוס של למעלה מאלף עמודים ובו שדים, דרקונים וסיפורים נהדרים על אבות ובנים. סבתי נהגה לספר לי סיפורים נהדרים על המיתולוגיה הפרסית. פעם לאנשים היתה יותר סבלנות לתת תשומת לב לאמנות הסיפור שבעל פה, ולהקשיב לו".
מה אתה צופה שיקרה באפגניסטן בעתיד הקרוב?
"כשבוש החליט אחרי אסון התאומים שהוא נכנס לאפגניסטן, זה היה ברור שיהיו יותר פיגועים ופצצות, ומכאן גם יותר אזרחים מתים. אבל היתה אז בקהילה האפגנית תחושה שאולי משהו טוב יצא מזה, שהמדינה תקבל תפנית חיובית. היום העם האפגני מאוד מפוכח וחי תחת תחושה של אכזבה ויאוש. יש לאפגנים בעיות פנים עצומות וביקורת על ארצות הברית, ועתידם לוטה בערפל. אני חושב שהשנים הקרובות יהיו שנים של חוסר יציבות מדינית באפגניסטן, בזמן שהמדינה נעה לעבר משא ומתן כלשהו עם המורדים. התקווה שלי שאחרי הנסיגה של כוחות המערב לא נחזור לשנים הקשות בשנות ה-90 שבהן היתה אלימות ורצח המוני על בסיס יומי בעקבות מלחמת האזרחים. לפחות שלא נחזור לזה".
