זה שיר פרידה: דרישת שלום מפורטוגל

הבוקר אנחנו יוצאות להפלגה אל איי ברלנגה: שמורת טבע המורכבת ממספר איים, שרק באחד מהם ניתן לבקר. אנחנו מגיעות עם הג'יפים אל המרינה הקטנה בעיירה פנישה ועולות אל הספינה של ז'ואאו, לא לפני שד"ר סימה מציידת את מי שמבקשת בכדור קסם נגד בחילות ומחלת ים, שהיא בטח רקחה בלילה במעבדה הסודית שלה.

• רוצה לצאת לחוויה של פעם בחיים? הירשמי למאגמה צ'אלנג'
  

הספינה מתניעה בקול טרטור, ולאט לאט עוזבת את המזח. חלק מאיתנו כבר נעשות ירוקות. השאר - כרגיל, מנצלות את ההזדמנות להמשיך בשיחה מאתמול, שהיא המשכה של השיחה משלשום ובוודאי לא תסתיים גם מחר. יש לנו מזל עם מזג האוויר, למרות שיש שמועות שזה לא מזל - זאת ד"ר סימה, שדואגת לזה. היא הבטיחה כבר בתחילת המסע שתטפל בנושא ועד היום, היא הוכיחה את עצמה: הנה, עובדה - השמש זורחת והשמיים נקיים מעננים.

הספינה הקטנה חובטת בגלים, ולאחר שעה מהנה במיוחד וצרור תודות לאלהים על כך שאני לא סובלת ממחלת ים, אנחנו עוגנות במזח של האי ברלנגה.

בדרך אל האי(צילום: איה בן עזרי)

טיול רגלי סביב האי חושף בפנינו נוף מדהים של צוקים הנשברים אל הים ועוטפים לגונה קטנה ומים בתכול- טורקיז. יפהפה. בדרך חזרה מהאי אני מחליטה לשבת בחרטום הספינה. הדעה הרווחת היא ששם קיים פוטנציאל גבוה יותר לבחילות אבל ההחלטה מוכיחה את עצמה כשהספינה חובטת בגלים בחזקה ואני מתאימה את עצמי לתנודותיה. רגע של לבד עם עצמי שבו הרוח חובטת בפנים ומפזרת את השיער ואני מתענגת מטעם המלח על השפתיים והלשון.

מכאן הפליגו מגלי עולם

"קאבו דה רוקה" היא הנקודה המערבית ביותר באירופה. מכאן אנחנו משקיפות אל הים אותו חצו מגלי הארצות הגדולים, שרבים מהם היו פורטוגלים. הים אותו ים, אבל משהו במראה הזה, כפי שהוא נשקף מהנקודה המסוימת הזו, עושה לי משהו בלב.

כמו מגלי הארצות(צילום: מיכל לב)

ממש כאן, עמדו לפני מאות שנים, יורדי ים נועזים, שדמיינו את ארץ הפלאות המוזהבת שמשתרעת במערב, במקום בו קרני השמש נושקות למים. הדמיון, שהוא כידוע אבי ההמצאה, הביא אותם להתעקש, להתמיד ולחפש, עד שבסוף הם באמת מצאו את הדרך אל אותה ארץ אגדית שנמצאת במערב, והשאר, כידוע - היסטוריה.

בינתיים הג'יפים נעשים חסרי סבלנות: הם חייבים מדי פעם לצאת לשטח, אחרת הם עלולים להתבאס וזה דבר

שצריך למנוע בכל מחיר. לכן, אנחנו מדהירות אותם בדרך חתחתים בתוך יער עבות של עצי ערמונים ואלונים, בעליות ובירידות: הכל בשביל שיוציאו קצת אנרגיה. זה לא אנחנו - זה הם. והם לוקחים אותנו הישר לעיירה קטנה וציורית בשם "סינטרה" שהסמטאות המקסימות שלה ממלאות את ליבנו אושר בעיקר בגלל שכאן, בסינטרה, אנחנו סוף סוף חוות גם קצת שופינג.

הלילה נישן ב"וילה מצחיקולה" : מין מקום כזה - איך אפשר להגדיר אותו? מלון? אכסניה? הבית של הכובען המטורף? הבית המצחיק עם חדרים שכל אחד מהם מרוהט באופן שונה, עם מצעים שונים, כריות בשלל צבעי הקשת, מדרגות עץ חורקות, אוסף מגוון של רהיטים עתיקים ותמונות מצחיקות על הקירות. בית מוזר ורומנטי, עם גן מדהים, מלא במרבצים, פינות חבויות, עצים ופרחים. כולן כבר התקלחו ועכשיו אנחנו ישובות לנו בגינה. מקשקשות ומפטפטות.

רחל, שהיא סוכנת נסיעות, מספרת לנו על לקוח שאמר לה פעם, שבשבילו כל טיול מתחלק לשלושה חלקים: שלב ההכנה, הטיול עצמו - שהוא בדרך כלל השלב הקצר ביותר, ושלב הזכרונות - שבעצם לא נגמר לעולם. אז הערב, כשאני יושבת כאן וכותבת את הדברים הללו, אני מבינה שזהו, השלב השני של המסע הולך להגמר, אבל השלב השלישי, זה שנמשך כל החיים רק מתחיל.

הזכרונות שישארו

את הזכרונות הנפלאים שיישארו איתי מהמסע לא יכולתי ליצור ללא הנשים המדהימות שהיו איתי שם. נשים שחלקו איתי רגעי שמחה וצחוק. שהתגברו איתי על פחדים. ששוחחו איתי והקשיבו לי ולימדו אותי כל כך הרבה דברים חדשים שנשים יכולות לעשות ולהיות. ובעיקר לא יכולתי לצבור את הזכרונות האלה ללא צוות מאגמה: רונה, דינה, סימה, שילה, תיקו מיכל ואריק. יש אנשים שמפיקים מסעות ג'יפים, ויש את הצוות של מאגמה: מובילים ומחייכים, עשויים ללא חת ומפנקים, אלופי העולם שלא מפסיקים לעטוף בחום, לפנק באוכל ביתי ולדאוג לנו כאילו הם המשפחה שלנו. החלק הזה של המסע אולי נגמר אבל לא לפני שנאמר שוב תודה לכן – מלכות היופי הפרטיות שלנו - לא היינו יכולות לעשות את זה בלעדיכן.

זכרונות שיישארו לתמיד(צילום: איה בן עזרי)

• בשבילך זו רק ההתחלה - הירשמי עוד היום למסע מאגמה צ'אלנג'