להיות נערת זוהר או איך חזרתי לשנות ה-50

"את הכי יפה כשנוח לך", טוען הסלוגן המפורסם, ואני אומרת שאת הכי יפה אחרי שאיפרו אותך, סידרו לך את השיער והלבישו אותך בבגדים מחמיאים אבל לא הכי נוחים, שדואגים היטב שרק האזורים המחמיאים בגופך יבלטו החוצה והאזורים הפחות מחמיאים יוצנעו.

עוד בנושא:

חושפות זנב: לוח שנה סקסי למען הפיטבולים

לא רק פיתוי: סטריפ דאנס ככלי להעצמה נשית

אין דבר יותר פמיניסטי מלהתפשט

זאת לפחות היתה המסקנה שלי אחרי שעברתי יום חוויתי בסגנון 'פין-אפ', יוזמה משולשת של דפנה בר-אל, דנה ברק ומוטי מלול, מאפרת, מלבישה וצלם שהחליטו לקחת את הטרנד שהספיק זה מכבר להשתלט על אחותנו הגדולה אמריקה, ולהביא אותו לישראל.

ועכשיו לחייך בפה גדול(צילום: מוטי מלול)

'פין-אפ' הוא סגנון שראשיתו בסוף המאה ה-19 ושיאו בשנות ה-40 וה-50 של המאה העשרים, כששלל נערות זוהר שצולמו בפוזות חמודות, סקסיות או גדולות מהחיים קישטו את הקירות של הרבה מאד גברים בודדים וחרמנים שנהנו לפנטז על האישה היפה מהמגזינים, זאת שלא תשפוט, תבקר או תסרס אותם חלילה, ורק תקרוץ להם מהקיר, כשחיוך צחור וביישני מעטר את פניה היפות.

התחייה המחודשת של הסגנון הזה, שמעלה על נס את הנשיות הקלאסית והמקומרת, זאת שמבקשת להדגיש את היופי שבכל אישה ובכך להעצים את הסקסיות שבה, ארעה בשנים האחרונות בעיקר הודות לסרטים כמו "השבוע שלי עם מרילין" - שעסק באחת מנערות הזוהר המפורסמות ביותר של המאה ה-20, בשילוב עם זמרות פשניסטיות כמו קייטי פרי ולנה דל ריי, שנדלקו על הסגנון הקלאסי והחזירו אותו לקדמת הבמה.

תעמידי פנים שאת נבוכה(צילום: מוטי מלול)

אפשר להגיד שבפין-אפ יש משהו מן הפוסט פמיניזם. דווקא אחרי שנשים התרגלו ללבוש מכנסי עבודה ונעליים גבריות, הן מבקשות לחזור ולחגוג את הנשיות שלהן. נעלי עקב, מחוכים, שמלות מבליטות קימורים וחזיות סיליקון חבויות יאפשרו לכל אישה להרגיש זוהרת. וכך, קצת כמו לכלוכית שהפיה המנצנצת הפכה אותה למסמר הערב, גם אני הפכתי ביום קסום אחד לכוכבת הפין-אפ מהגלויות. לא אשקר ואגיד לכם שזה היה קל – כי זה לא.

תנסו אתן לעמוד על רגל אחת כשעקב של 15 סנטימטרים חונק לכם את כף הרגל, ושמלת פייטים קצרצרה מאיימת לגרום לפטמה הורודה שלכן להציץ החוצה בחוצפה. והקושי אגב, לא מסתיים רק בבגדים: להצטלם בפוזות של פין-אפ זאת מלאכה שדורשת אימון רב והרבה מאד משמעת עצמית. צריך להכניס את הבטן, להבליט את הטוסיק והציצים, לא להצמיד מרפקים לגוף ולעשות הרבה מאד פוינט.

"רק שהפטמה לא תציץ"(צילום: מוטי מלול)

ובכל זאת, אחרי שעברתי את היום הזה רכבתי הביתה באופניים הסגולים שלי והייתי מאושרת מתמיד. גם אחרי שהאיפור, הריסים המודבקים והבגדים היפים ירדו, הילה של אושר המשיכה לאפוף אותי. התאהבתי בעצמי מחדש. כמות תשומת הלב שספגתי ביום הצילומים הזה מלאה אותי. היא גם גרמה לי להבין עד כמה תעשיית היופי שקרית.

הרי התמונות של הדוגמניות והשחקניות שמביטות אלינו מהמגזינים ושלטי החוצות, לא מציגות את האמת, הן מציגות גלאם ופנטזיה – הן מציגות נשים שעברו הרבה מאד שעות של עיצוב שיער, איפור והלבשה, ואפילו לא דיברתי על מלאכת הפוטושופ האימתנית שנעשית על כל תמונה ותמונה, ונעשתה גם על תמונותיי שלי.

וההבנה הזאת, שהדימויים הנשיים שמקיפים אותנו כרוכים בהרבה מאד ייסורים, היא שגרמה לי להשלים עם עצמי כפי שאני. כן, כמו נשים רבות אחרות, גם לי היו אישיוז נצחיים עם המראה שלי. למעשה, עברו הרבה שנים עד שנהייתי מרוצה (יחסית) מאיך שאני נראית. רק לאחרונה למדתי לקבל את עצמי כפי שאני, לסלוח לעצמי על הפאקים ולאהוב, כן – לאהוב את האישה הזאת שמחזירה לי חיוך עקום מהמראה.

ליום הצילומים הגעתי ללא כל ניסיון קודם בצילומי סטודיו. למעשה, ההצעה להגיע ליום כזה קסמה לי מהשנייה הראשונה. הרי מתי עוד ילבישו ויאפרו אותי ככה? אולי רק ביום החתונה שלי.

אבל התוצאה היפה שקיבלתי, ואיתה גם ההבנה שכולנו יכולות להיות דוגמניות מרהיבות (אנחנו רק צריכות מאפרת, מעצבת שיער ומלבישה), תלווה אותי בתקווה, לעוד הרבה מאד זמן. כי באמת, דווקא מהמקום של המטמורפוזה, יכולתי להבין שבסך הכול, אני לא כזאת איומה.

לעמוד הפייסבוק של פרויקט "פינאפס"