בצהרי היום בעזה

רק אוויל יטען כי ישראלים רצחו את הישאם מיקי. אמנם ניצח האיש על מקהלת ההסתה הטלוויזיונית נגד ישראל, אולם מותו לא יכול לשרת אותה כלל. בעזה ילחשו רבים באוזניכם כי מיקי היה חזק, מושחת, מקורב, מגלומן, נהנתן, ראוותן, רכושן ורודף שמלות. במלים אחרות, הוא נמנה על אותו זן שנוא של טפילים ששדדו את הקופה הפלסטינית וזכו להגנתו של הבוס.

למיקי לא היו חסרים אויבים. התנהגותו מנקרת העיניים וחיבתו לנשים ולמכוניות הפכו אותו למטרה מועדפת עבור אקדוחנים פוטנציאלים רבים. המועמדים לכך מגוונים: דתיים קנאים, מועסקים מתוסכלים, לאומנים קיצונים ואפילו גברים חשדנים. בכל מקרה, המדובר בהוכחה נוספת להיווצרות "מזרח הפרוע" בחצרה האחורית של ישראל. השטחים עוברים עתה תהליך של "קונגוליזציה", מלשון קונגו. האנרכיה חוגגת ומלחמת אזרחים ממתינה מעבר לפינה.

מי שיבקר בבניין הטלוויזיה החדש שנחנך אשתקד בעזה יוכל ללמוד פרק קצר בהלכות פלסטיניות עכשוויות. שילוב של פאר וקיטש, שיש איטלקי יקר ופסלי ערפאת, מהווים עדות אילמת לזחיחות הדעת המוסרית המאפיינת את בכירי הרשות מאז ימיו העליזים של הסכם אוסלו. כל זאת, כמטחווי קשת ממחנות הפליטים של מואזי וג'באליה.

אבל לא במיקי עסקינן, אלא במי שפרש עליו את חסותו. ערפאת מינה אותו לתפקידו הרם למרות שהאיש נעדר ניסיון עיתונאי ממשי. הוא סתם את אפו ממעשיו גם לאחר שהיה מעורב בעסקות כספיות שריח צחנה נדף מהן ואיפשר לו לנהל אורח חיים מתירני בתוך משרדו ומחוצה לו. המכוניות המהירות בהן נהג ברחבי הרצועה הפכו לסמלו המסחרי, כמו גם שומרי ראשו, שעמדו משני צדיו באקדחים שלופים. מיקי נפל כשם שחי, במהלכה של ארוחת שחיתות במלון "ביץ'" המקומי. הסמליות זועקת לשמה של עזה, אולם הכתובת האמיתית שוכנת מטרים ספורים ממגדל השיש של הטלוויזיה – לשכתו של אבו עמאר.

הריגתו של מיקי באמצע היום ובמרכז העיר היא הוכחה נוספת לכך שהאינתיפאדה הנוכחית אינה מכוונת רק כלפי האויב הציוני. ספיחיה של ההתקוממות מבקשים לחסל גם את מורסת השחיתות הממאירה המלווה את הרשות מאז הקמתה של האוטונומיה. ברים ובתי מלון מפוארים הפכו מזמן לסמל מנקר עיניים ברצועה, כך גם חווילותיהם של שרי הקבינט ואלה המשמשים אותם. איש אינו יודע כמה כספים אירופיים ואמריקניים נשאבו אל תוך החור השחור של הרשות, אולם את נהניה העיקריים של קרן השפע המערבית ניתן לראות בישיבות הממשלה של היו"ר. מיותר לציין שאין ביניהם מאות אלפי פליטים שצופים יום יום בעיניים כלות בווילה של נביל שעאת ושל המיניסטרים האחרים.

המהפכה כידוע פורצת, אך אין לדעת כיצד תסתיים. בעזה ובגדה היא עלולה לבלוע את ראשיה. הישאם מיקי הוא אחד מקורבנות אותה מהפכה עליה הוא דיווח יום יום בשצף קצף מעל מסכיו הדיגיטליים. ביום רביעי בצהרים היה מי שחשב כי מעשיו הגדישו את הסאה.

ואולי זה היה ערפאת עצמו שהוציא אותו להורג, הפעם ללא משפט?

ד"ר שאול צדקא, מרצה לתקשורת בינלאומית באוניברסיטת בר-אילן