אדווה ביטון מתפללת: אדל, חזרי לאמא
אדווה ביטון זוכרת כל דקה: אדל מכוסה דם, הבנות צורחות - והיא אומרת: "אנחנו לא צועקות עכשיו לאמא, אנחנו צועקות עכשיו לקב"ה, 'שמע ישראל". בראיון מיוחד היא מספרת על הנצחונות הקטנים והרגעים הקשים: "אני משתדלת לא לבכות לידה. כשאדם כלוא בגופו, הוא רוצה לצדו מישהו חזק"
<<הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו >>
אדל עודה מאושפזת, ועוד לא התאוששה מהפציעה האנושה, אך אמה, אדווה, מקיפה אותה מלאה באהבה ואמונה, וסופרת את הניצחונות הקטנים – ויש כאלה לא מעט.
"הכל קרה כל כך מהר", היא משחזרת בשיחה עם ynet ו"אורות - טלוויזיה יהודית". "שמעתי את הרעשים, ומצאתי עצמי מתחת למשאית. הייתי בהכרה מלאה, ואני זוכרת כל פרט. אני רואה את אדל לידי עם הראש שמוט, מלא דם, והיא מחרחרת לי מול העיניים. לא האמנתי על עצמי אחרי ששִחזרתי, איך עשיתי את זה: ביד אחת אני מחזיקה אותה, וביד השנייה ממששת אותה לראות אם יש לי בכלל גוף.
"אמרתי לבנות שלי שצעקו מאחורה: אנחנו לא צועקות עכשיו לאמא, אנחנו צועקות עכשיו לקדוש ברוך-הוא 'שמע ישראל'. אדל מלאה דם! והן צורחות בכל הכוח: 'שמע ישראל".
"לא נשרוד מציאות כזו"
עטופה באהבה מעם ישראל ובאמונה, אדווה ביטון בטוחה ששום דבר אינו מקרי, ושאלוהים לא הפקיר אותה, כשהציל את בתה בשנייה האחרונה ממש, "עם 30 דופק, רגע לפני דום לב", לדבריה.
"הפרמדיק שהגיע לחלץ אותה לא היה בכלל במשמרת", כך ביטון. "הוא סיפר לי שהיה בתחנה, ומשהו בתוכו קרא לו לצאת לשטח. וככה בלי צוות ובלי מדים – הוא החליט לנסוע לאזור. זה מחזק אותי, כי לקב"ה יש יד בדבר".
עם זאת, אדווה מדגישה כי אינה מנסה להבין את המהלכים שלו, "כי אני עלולה להשתגע מזה. אני לא מקבלת את המצב הזה, ואומרת את זה גם לקב"ה. אני בוטחת בבורא עולם כי הוא מכיר אותי ואת בן זוגי, ויודע שאנחנו לא נשרוד מציאות כזו.
"הייתי מסתובבת בטיפול נמרץ מאופרת, והסתכלו עלי: הילדה שלה במצב כזה ויש לה זמן לזה? אבל זה מתוך מקום של אמונה בבורא עולם. החלטתי שאני לא אהיה מסכנה. ה' לא רוצה שאהיה מסכנה. הוא רוצה ללמד אותי - לא כי אני אדווה, אלא כי אני מסוגלת להכיל את זה באופיי".
"משתדלת לא לבכות לידה"
אדווה מספרת בגעגוע על אדל שלא אהבה לישון, ו"עבדה על דורסל, כאילו רצתה להספיק משהו", ועל האמונה הגדולה שמה שצריך היה לקרות קרה, ו"אם לא הייתי שם, זה היה תופס אותי בפינה אחרת, כי זה מה שהיה צריך להיות".
"קל לנו להגיד ברוך ה' כשהכל טוב, אך מה קורה כשלא טוב לי?" היא ספק שואלת ספק עונה.
"ה' חשב שזה מה שטוב לנו בנקודת הזמן הזו. אני מאמינה שיש נסים, אך מבינה שייתכן גם שלא יהיה נס".
מה שמחזק את המשפחה באופן מיוחד זו ההתגייסות של עם ישראל למען אדל, בתפילות ובמעשים טובים: "מישהו אמר לי: בזכות הילדה שלך אני מניח תפילין. אחר לקח על עצמו להגיד פרקי תהילים... זו כבר לא אדלי שלי, זו כבר אדל של כלל עם ישראל.
"אני מסתכלת עליה ולא רואה אדם סובל. יש בה משהו מתוק, טהור ותמים. אני משתדלת מאוד לא לבכות לידה, עם כל כמה שקשה לי – כי אני לא רוצה שהיא תראה אותי בצער. תחשוב כמה שזה מתסכל: כשאדם כלוא בגופו, הוא רוצה לראות לצדו מישהו חזק. אני בטוחה שהיא מרגישה את זה, ואני צריכה גורם לה לרצות לחזור אלי בחזרה. שהנפש הזו תרצה לחזור לאמא".
לפנייה לכתב/ת 
