שרון גל: "כל פריים צבט, בכיתי בלי הפסקה"

מי שמחליט לא לצלם את עצמו לסדרת טלוויזיה ורק עובד בטלוויזיה, לא חייב להכניס את כל עם ישראל אל חייו הפרטיים, אני חושב. וזו היתה הבטן הרכה שלי בכל ה"פרשה". אחרי כמה ימים הבנתי שאני חייב לשתף, שפה ושם היו לי כמה הרפתקאות לא שגרתיות. אבל כל חיי אהבתי נשים וזה לא השתנה. אם אתה עבריין מין חלילה, לגיטימי שייכנסו לך למיטה, אבל אם אתה לא - למה זה צריך להיות מרוח בכל מקום אפשרי?

אני התהלכתי חמישה חודשים בחוסר ידיעה, עד כמה שזה נשמע הזוי. אף אחד לא דיבר איתי - לא מהערוץ, בטח לא מהמשטרה. הייתי ניזון משברי שמועות, וגם את אלה לא הזמנתי - פשוט צילצלו לספר לי שמישהו דיבר עם ההוא שעבד איתי פעם, ואחר דיבר עם מישהי שפעם עבדה לצידי. חוץ מזה כלום. כל יום שחולף באי-ידיעה הופך אותך לאדם עצוב יותר. מתוסכל. הימים משעממים. מהמטבח לסלון, מהסלון החוצה לסיגריה, חזרה לסלון - מדליק את הרדיו, שומע חדשות, הרבה מוזיקה, מתמכר לאינטרנט בסלולרי - קורא חדשות, כלכלה, בקושי מדליק טלוויזיה.

את "לילה כלכלי" היה לי קשה לראות בהתחלה. הייתי גאה שהמוצר הטלוויזיוני שלי ממשיך לצעוד, אבל כל פריים היה צובט בלב. אחרי הכל זה שלי. והייאוש לא נעשה יותר נוח. אתה מחכה לשיחת טלפון. משהו שיקרה. ובוכה בלי הפסקה. במיטה, במכונית, אפילו סתם ככה בבית עם הקפה הראשון והשני והשלישי.

שרון גל. "הייאוש לא נעשה יותר נוח"(צילום: רמי זרנגר)

אתה אבוד. העצב משתלט על החיים. יום אחד צילצל אליי הפסיכיאטר אילן רבינוביץ', קבענו פגישה אצלו בבית. נכנסתי גיבור - מלא ביטחון, מחויך, אפילו זחוח. שיחקתי אותה חזק, הייתי בטוח שזה יעבור מהר - זה הרי לא הגיוני שזה קורה לי. אחרי עשר דקות הייתי בן אדם אחר: פגיע, חלש, מפוחד, דומע. אצלו נפל לי האסימון. זה בכלל לא משנה אם עשיתי או לא עשיתי - מצבי לא טוב ברגע זה. הוא אפילו לא התאמץ כדי שאבין זאת. רק לחץ על הכפתורים הנכונים כשישבנו אצלו בגינה ועישנתי בשרשרת. הוא זיהה את שכבות ההגנה מקילומטר והסיר אותן בזו אחר זו. "זה לא יהיה קל וזה לא ייגמר כל כך מהר כמו שאתה חושב", אמר לי.

באחת הפגישות ברמת־גן, על מיזם אינטרנטי חדש, הטלפון צילצל, שוב עם הקידומת המפורסמת של השוטרים. הפעם זה היה חוקר מלהב 433, יחידת העילית של המשטרה, שביקש לפגוש אותי למחרת בלוד. "תגיע לסופרמרקט הקרוב ונכניס אותך עם רכב לא מזוהה שלנו, שלא תהיה חגיגה בתקשורת", הציע, ואני כמובן הסכמתי.

חוקר וחוקרת ישבו מולי שש שעות. היא נעימה וחייכנית, הוא אדיב, אינטליגנט, אבל קצת יותר קשוח. כנראה אין מנוס מהמשחק הזה של השוטר הטוב והשוטר הרע. הייתי רגוע אבל הרגשתי מוזר. קצת שמח, קצת עצוב. שמח כי סוף־סוף ה"פרשה" שלי מקבלת צורה. כבר לא אוסף של שמועות ורכילות. אבל העצב משתלט: מה לי ולמעמד הזה?

"אפשר לשמוע אחרי חמישה חודשים ומשהו במה אני חשוד?" ניסיתי לקדם בעדינות את החקירה. "כבר נגיע להכל", הבטיח לי החוקר, אבל נצמד לתוכנית המקורית שלו והמשיך להמטיר שאלות כלליות שהכין מבעוד מועד.

מושפע בעצמי כבר מהפרסומים השונים בתקשורת, החלטתי לספר שם ביוזמתי את הסיפור האמיתי מאחורי תמונת הפנים המפורסמת שנשלחה אליי באחד האתרים ברשת - מה שזכה לכותרת הסנסציונית "הצ'ט הלוהט". אז לוהט זה לא היה, אפילו לא קרוב - בסך הכל שיחה

די משמימה בין שני אנשים, שאף אחד לא יודע באותו שלב את זהות האחר, עד שמגיעה אליי תמונת הפנים של בן שיחי. נשבע לכם, הוא היה לגמרי לבוש בתמונה. וברגע הזה נפסקה השיחה.

רק את פניו ראיתי בתמונה ששלח, והייתה לנו אחרי כמה ימים שיחה שקטה בעניין שבה סיפרתי לו שאיתי הוא דיבר שם. זה ולא יותר. אף אחד לא עשה מזה סיפור גדול, ואני לא מבין עד הרגע הזה מה זה עניינו של מישהו. אני מכבד את האיש, מעריך את עבודתו ומצטער שהסוגיה הטיפשית והפרטית הזאת יצאה מפרופורציה.

אז שום דבר לא מוסרי לא היה שם, בטח לא פלילי - רכילות עסיסית צהובה ותו לא. מעולם לא פגעתי בפרטיותם של אנשים. זו לא דרכי, אני סולד מזה.

הסיפור המלא - היום ב"ידיעות אחרונות"