שתף קטע נבחר

 

"אתה לא תדבר אליי ככה!"; להתמודד עם ילד חוצפן

הם צועקים, מזלזלים ולפעמים אפילו מקללים - ואתם? מבקשים מהם בשקט וברוגע לא לדבר אליכם ככה כי "זה לא נעים". אבל זה, הורים יקרים, ממש לא יגרום להם להפסיק. פרופ' עמוס רולידר ואפרת מונשרי-גורן מסבירים איך תתמודדו עם החוצפה ולמה אתם צריכים להפסיק להיעלב

לא פשוט לגדל ילדים בתקופה שלנו: הכל מהיר, לא תמיד אישי, התקשורת הופך להיות ממוקדת ורחוקה וילדים לומדים שניתן לומר הכל דרך מסך הפייסבוק או מקלדת הווטסאפ. מילים פשוטות כמו סליחה, בבקשה או תודה כבר לא חלק מהשגרה, אך עדיין הדרישה מילד להיות מנומס, או לפחות לא חוצפן, היא בעינינו הכרחית ואפילו משמעותית כדי לנהל חיי משפחה נעימים - וגם כדי לחנך ולגדל ילד שיוכל להשתלב היטב בחברה.

 

<<כל החדשות, הטורים, המדריכים והכתבות בעמוד הפייסבוק של ynet הורים>>

 

בשנים האחרונות אנחנו עדים לחוסר כבוד בולט של ילדים כלפי הוריהם, התעלמות מופגנת מבקשות ההורים, אי התנצלות על התנהגות לא ראויה, חוסר הכרת תודה והתייחסות צינית לדברי ההורה. למעשה מולנו עומדת תמונה שלמה ועגומה של היעדר כבוד בסיסי כלפי ההורים, ואם נקרא לילד בשמו: הילדים פשוט חוצפנים.

  

הכתבות האחרונות של עמוס ואפרת בערוץ הורים :

בעיות שינה וריכוז: הנזק שגורם הטאבלט לפעוטות

"אמא, אל תלכי": להפוך את הפרידה בגן לקלה יותר

"אבל אני עייף": להתארגן בבוקר - בלי צעקות

"אם תמשיכו לריב, אנחנו מסתובבים וחוזרים" 

 

ילדים, כמובן, לא נולדים חוצפנים, אלא לומדים להיות כאלה. זה קורה כבר בילדות המוקדמת, בין השאר כאשר הם עדים להתנהגויות של חוסר כבוד, זלזול וחוצפה מצד האנשים המשמעותיים והקרובים להם ביותר או כאשר הם צופים בהתנהגויות כאלה בטלוויזיה.

 

כמעט תמיד אנחנו שומעים הסברים מהורים "הוא חזר ככה מהגן" או "הוא לומד מחברים", אבל הסיבה העיקרית להפיכתם של ילדים לחוצפנים היא שאנחנו, המבוגרים שאוהבים אותם ואחראים לחינוכם, מקלים ראש בתגובותינו כלפי אותן התנהגויות בוטות. חשוב שנלמד להכיר את הטעויות שאנו עושים בתגובותינו כלפי חוצפה, ושנדע כיצד להנחיל לילדים שלנו כללי נימוס בסיסיים.

 

חוצפה כבר מגיל צעיר

אם נעצור לרגע ונבחן את התנהגות ילדינו נגלה כי יש סימנים ראשונים לחוצפה, גם בגילאים הצעירים יותר:

 

התעלמות מהצורה והטון בהם הילד מדבר: כאשר ילד פונה או מגיב על פנייה בזלזול, חוצפה, טריקת דלת או מלמול מזלזל.

 

היענות לבקשת הילד, למרות חוצפתו: כאשר הילד דורש בחוצפה וההורה נענה לדרישה.

 

היענות עכשיו תמורת הבטחה לעתיד טוב יותר: רבים מאיתנו חושבים שזה לא נורא אם ניענה לבקשת הילד עכשיו, למרות חוצפתו, כל עוד יבטיח לנו שבפעם הבאה יתקן את דרכיו. זוהי כמובן טעות - הילד לומד מכך שהוא יכול להתנהג איך שהוא רוצה, כאשר כל מה שנדרש ממנו הוא הבטחה ריקה מתוכן.

 

תגובה לא יעילה: תגובה לא יעילה נובעת מהמחשבה שהילד פשוט לא מבין שההתנהגות שלו חצופה. משפטים כמו "לא יפה לדבר ככה חמוד שלי" או "לא נעים לסבתא שאתה מדבר אליה ככה" הם תגובות פושרות ולא יעילות.

 

להיעלב או לצעוק?

להורה תפקיד חשוב בהתמודדות עם חוצפה. אנחנו מכירים חמישה סוגי הורים המגיבים, או אולי מדוייק יותר לומר מעודדים, חוצפה:

 

ההורה הנעלב: הורה המדגיש כמה זה "לא נעים לו" ואפילו מעליב אותו כי הוא מאוד מתאמץ ומשתדל. התייחסות רגשית לחוצפה לא משנה את התנהגות הילד, רק מחלישה את ההורה מולו. ההורה הנעלב ינסה להסביר, לשכנע, להתרפס ואפילו להיות קצת ברוגז, כי פגעו בו. והילד עצמו? הוא לא זוכה לשום תגובה ראויה ולכן ימשיך להתחצף.

 

ההורה הצועק: הילד חצוף, מדבר בזלזול או צועק והתגובה שהוא זוכה לה מההורה היא תגובה כוחנית, צועקת ומעליבה. ההורה הצועק גם הוא לא מצליח להביא לשינוי המצב. למעשה אתם יכולים להבין שהוא בעיקר מלמד את הילד להמשיך להתחצף או לצעוק, כי אין כמו דוגמה אישית בחינוך.

 

ההורה המתעלם: המחשבה בבסיס תפיסה הורית זו היא שאם לא תהיה תגובה מצד ההורה, הילד יגדל ויפנים דרכי דיבור ושיחה שונות. ברור שמדובר בתפיסה שגויה, כיוון שילד המדבר בחוצפה ולא זוכה להתייחסות מבין שזה בסדר לדבר כך. עובדה, אמא ואבא לא מגיבים.

 

ההורה המאשים: הילד לא חצוף בגללו הוא חצוף בגלל "הגן הזה שהוא הולך אליו" או "הילדים של השכן". הילד הפרטי שלו הוא מלאך תמים שלומד הכל בחוץ, ולכן אין מה לעשות איתו אלא לקוות שיפגוש סביבה מנומסת שתעזור לו להשתנות. ברור שההורה המאשים ממשיך להאשים ולא מתמודד עם הקושי שהילד שלו מעלה. להתעלם זה קל, אבל זה לא יעזור להפסיק את החוצפה.

 

ההורה המתרפס: ההורה המתרפס מנסה לשכנע את הילד לבקש שוב יפה. הוא עושה את הכל בעדינות, כדי לא לעצבן חלילה את הרגזן שמולו. ההורה המתרפס נבהל מהילד העומד מולו ובכך מגדיל את הסיכוי שבפעם הבאה הוא יהיה חוצפן יותר.

 

אז מה כן לעשות כשהילד מתחצף?

אנחנו קוראים לכם להיות הורים אקטיביים ומגיבים. לא להתעלם או להיעלב, אלא פשוט להיות שם ולהבהיר מה אתם מצפים:

 

עצרו כל התנהגות חצופה בו במקום: ברגע שזיהיתם התנהגות חצופה מצד ילדכם, עצרו אותו בשקט אבל בצורה חד משמעית: "רגע אחד, עצור. אתה מדבר אליי לא יפה, אני מבקש שתחזור על הבקשה שלך בצורה מנומסת".

 

אל תקבלו התנהגות לא מנומסת: ובטח שאל תיענו לבקשה של הילד עד אשר יפנה אליכם בנימוס. ייתכן שבקשתכם ממנו שיפנה אליכם בנימוס תגרום לו להיעלב ולוותר: "טוב אז לא צריך, בלי טובות". אל תיבהלו ואל תנסו לפייס אותו. המתינו בסבלות עד שיפנה אליכם שוב בצורה מנומסת ומכבדת.

 

איך ללמד אותו לדבר בנימוס?

התחילו בדוגמה אישית: לא ניתן לצפות מילד לדבר בנימוס כשאתם מזלזלים בסבתא, צוחקים על השכן ומדברים בזלזול לכולם.

 

קראו לילדים בשמם: בכל פעם שאתם פונים אל ילדיכם השתמשו בשמם בתחילת הפנייה. "עדי, לך לחדר ותתחיל להכין שיעורי בית" היא פנייה מכבדת ומנומסת יותר מאותה פנייה בדיוק ללא השם בתחילתה.

 

למדו את ילדיכם לענות בנימוס לטלפון: למדו אותם לענות בטון חביב וענייני. הקפידו שיענו לטלפון בברכת שלום נעימה ומכבדת, ולא ב"הלו" או "כן" כעוסים, שגורמים למצלצל להרגיש שהוא הפריע להם.

 

הגדירו ציפיות להתנהגות מנומסת: בזמן רגוע, לפני "סערה" או זמן ממושך אחריה, עצרו רגע והסבירו לילד בקצרה מה הציפיות שלכם ממנו. למשל: "אני מצפה שתדברי אליי בשקט ובנימוס, בלי צעקות ובלי פרצופים, גם כשאת לא מרוצה ממשהו ואפילו כשאת כועסת".

 

פרגנו לילדים על כל התנהגות מנומסת: חשוב מאוד לחזק את הילדים. אל תחמיצו הזדמנות לפרגן להם על התנהגות מנומסת ומכבדת: "נועה, למרות שכעסת פנית אליי בטון נעים ורגוע, כל הכבוד לך!." אם אתם מרגישים שזה טיפשי, עצרו רגע והיזכרו בחשיבותה של מילה טובה בחיים שלכם כאנשים בוגרים.

 

וגם אנחנו ההורים: כדאי שנקפיד להשתמש במלים "בבקשה", "תודה" ו"סליחה" בכל תקשורת עם הילדים.

 

פרופ' עמוס רולידר ראש המחלקה למדעי ההתנהגות המכללה האקדמית כנרת וראש מרכז רולידר לייעוץ והכוונה הורית. אפרת מונשרי גורן היא אמא לארבעה, יועצת להורים ויועצת אסטרטגית לשיווק הורי 




 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: shutterstock
הוא לא לומד מחברים, אלא מהתגובות שלכם
צילום: shutterstock
מומלצים