"גרתי בניו-יורק לתקופה בשנות העשרים המוקדמיות שלי. למדתי קצת משחק, עשיתי כל מיני עבודות מזדמנות, אפילו השתתפתי בהפקה של כמה פסטיבלי מוזיקה, אבל בשלב מסיים החלטתי שהגיע הזמן לעשות משהו רציני בחיים וחזרתי לארץ לעשות תואר במדעי התנהגות".

במהלך הלימודים לוי התנדב בער״ן, במחלקה הפסיכיאטרית בתל-השומר, ורכש ניסיון בעבודה עם אוכלוסיה אובדנית, פוסט טארומתית. הניסיון שלו בתחום הטרואמה הוביל אותו למשרה הבאה שלו בתור נציג לקוחות של משרד עו״ד אמריקאי בשם ״מוטלי רייס״. המשרד, שמתמחה בתביעות נזיקין גדולות, ניהל תביעה בשם 6,000 נפגעי טרור ישראלים (אנשים שנפצעו או שכלו קרובי משפחה בפיגועים) נגד בנק שחשוד בהזרמת כספים לאירגוני טירור. התפקיד של לוי היה "להיפגש עם משפחות שכולות מכל רחבי הארץ, לשמוע את את הסיפורים הבאמת קורעי לב שלהם, לאסוף ראיות ולבנות להם את תיקי הנזיקים, ובדרך לספוג את השכול שלהם, התיסכולים שלהם, הכעסים שלהם".

זו לא הייתה עבודה מהסוג שאפשר להשאיר במשרד בסוף היום ולשכוח כשהולכים הביתה, לוי מעיר. "כשבנאדם נפתח אליך ונותן לך את האמון שלו, ומספר לך על איך הטראומה השפיעה לו על החיים, איך הוא הפסיק לישון, איך הוא התרחק מבני המשפחה שלו, איך הוא ניסה להתאבד כך וכך פעמים... זה הופך למשהו מאד אישי".

"זה השתלט לי על כל החיים". רן לוי

אחרי חמש שנים וחצי של עיסוק יום יומי בטרור, מוות ושכול, לוי אומר שהוא עצמו התחיל להפגין תסמינים פוסט טראומתיים. "אני חושב שספגתי סוג של טראומה משנית. מרוב הסיפורים ששמעתי התחלתי לפתח את אותן החרדות: הייתי עולה על אוטובוס ומתחיל לדמיין איך הוא עכשיו מתפוצץ, נכנס לקניון ורואה את עצמי הופך לנכה בכיסא גלגלים... זה השתלט לי על כל החיים". 

אבל מה שהפריע לו מעל לכל הייתה קהות החושים שפיתח. "אני זוכר טקס אחד של יום הזיכון בת"א שבו כל החברים שלי הזילו דמעות, ולי זה לא הזיז. הם שאלו אותי: 'זה לא עושה לך משהו? זה לא עושה לך חשק לבכות?' אמרתי להם, 'תקשיבו, אני חווה את זה כל יום, כל מחדש, כמה פעמים ביום. אני לא מסוגל כבר להרגיש כלום'. פשוט איבדתי את עצמי". 

"כל המוות והאובדן סביבי חידדו אצלי את התובנה שחיים רק פעם אחת. התחלתי לחשוב שכל עוד אני צעיר ובריא ומסוגל אני צריך ללכת לעשות מה שאני רוצה, כי ההזדמנות הזו לא תהיה שם תמיד... תוך חודשים ארזתי את המזזודות ובאתי. נחתתי בניו-יורק בספטמבר 11".

למרות התזמון האירוני, ללוי הייתה נחיתה רכה. שבוע אחרי שנרשם ללימודים בלי סטרסברג השתתף באודישנים להצגת החורף של בית הספר והנחית את התפקיד הראשי.

הקומדיה We Won't Pay, We Won't Pay, של המחזאי האיטלקי זוכה פרס פוליצר דריו פו, נכתבה בסוף שנות ה-60 אבל מתכתבת יפה עם רוח התקופה הנוכחית. היא עוסקת בקריסת מעמד הביניים לנוכח יוקר המחיה העולה, וכמובן מתחברת לגל המחאות של Occupy Wall Street, האביב הערבי, המחאה החברתית וכו', מספר לוי. "המחזה מתאר בצורה קומית את המצוקה, ואיך היא משפיעה על כולנו ביום יום. באמצעות הומור, אנחנו נוגעים בנושא שהוא מאד קשה ומאד אקטואלי". 

"אני יודע! אני חושב על זה הרבה. באמת יש לי איזו משיכה בדרמה וטרגדיה: כל הזמרים שאני אוהב, לדוגמה, מתו מהרואין בגיל צעיר. בתיכון, בזמן שהחברים שלי שמעו משינה, אני שמעתי אליוט סמית', ניק קייב וג'ף באקלי... יש לי איזו משיכה לחומרים האפלים יותר. אולי מה שאני מחפש זה רגשות חזקים: זה חלק ממה שהביא אותי ללמוד פסיכולוגיה, בזמנו, וזה חלק ממה שהביא אותי ללמוד משחק". 

כשהיה צעיר ומלודרמטי יותר, לוי הניח שגם הוא, כמו הזמרים שהוא מעריץ, יחלוף מהעולם בגיל 27, והיה מופתע וקצת לא מוכן כשהגיע לשלושים. ובכל זאת, כרגע הוא מודה כל יום על זה שהוא כאן. "ניו-יורק החזירה לי את התאווה לחיים", הוא מספר. "רק נחתתי פה, והנשימה הראשונה החזירה לי את כל החיים שנבלו וקמלו בחמש השנים האחרונית. יש משהו בעיר הזו שממש גורם לי להרגיש חי".