שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הדור שלי ביוב
    בזמן האחרון כולם מדברים על זה שבני ה־25 הם דור אבוד. נועה אבן, תלמידת תיכון, מרגישה שהרבה יותר אבוד להיות בן 15

    כשהיינו קטנים חשבנו שכיתה י"ב זה מרשים. חשבנו שזה דבר שצריך לחכות לו, כי עד שנגיע לכיתה י"ב בטח כבר נדע משהו. החיים יהיו גדולים ומרשימים כי אנחנו נהיה כאלה. היום אני בכיתה י"א, וכולנו כבר הבנו שהכל בדיחה. מבחני בגרות לא עושים אותך בוגר יותר או חכם יותר. כולנו נסיים ללמוד בעוד שנה וכמה חודשים, וגם אז לא באמת נדע כלום כי אף אחד לא לימד אותנו את הדברים החשובים.

     


     

    לא מלמדים אותך איך להחליף מצעים או איך לשטוף את הרצפה, לא מלמדים אותך איך לחדש דרכון, להוציא ויזה, לכתוב קורות חיים או מה להגיד בריאיון עבודה. כן מלמדים אותך על האידאולוגיה הנאצית ועל ההבדל בין משפט מורכב למשפט מחובר.

     

    אז אני בכיתה י"א, שנת השיא של מבחני הבגרות. מצחיק שקוראים לזה ככה, אבל כנראה ש"איך לשרוף את הכסף של ההורים על מורים פרטיים, ריטלין וקפאין" היה ארוך מדי. עם סאגת הבגרויות מתחילים ההימורים: מי ייכשל, מי יחווה את התקף החרדה הגדול ביותר ויאבד את הראייה כמו בסרט ההוא של וודי אלן ומי תכריז שהיא בכלל רוצה להיות פדיקוריסטית. בסוף מסכת העינויים מחכים המציקים ביותר: המשגיחים. אלה שנמצאים שם רק כי הם לא עשו בגרויות בעצמם. התפקיד האמיתי שלהם הוא להדגים לכולנו מה יקרה אם ניכשל בבחינה, נעלה 20 קילו, נעבור לרמת גן, נצפה ב"זמן מיסטיקה" בערוץ 10 ונתפרנס מהשגחה בבגרויות.


    אני כנראה נשמעת ממורמרת, אבל נראה אתכם אחרי עשור במערכת החינוך. בית הספר הוא כמו אימונים בחדר כושר: אף אחד לא אוהב את זה. מנסים לעבור את זה או שמרימים ידיים, אלה האפשרויות. כך או כך, אנחנו מוצאים את עצמנו יושבים כמעט עשר שעות על התחת ושומעים על נאצים ועל משפטים מורכבים. מורים אוהבים לברבר על הערכים שבית הספר מקנה לך, אלא שבפועל הם רק רוצים שתשב על התחת ותשתוק. חינוך ערכי, בכל זאת.

     

    זה לא שבין השיעורים קורים דברים מפעימים. בטלוויזיה האמריקאית מראים תיכוניסטים שכל מה שמעניין אותם זה מעמד חברתי, אבל בעצם הכל בולשיט. המקובלים הם היחידים שחושבים שהם מקובלים, כל השאר חושבים שהם פוצים ואף אחד לא סובל אותם כי חלק מהותי מלהגדיר את עצמך כמקובל, הוא להיות אדם בינוני לחלוטין. בכל מקרה, ברור לכולנו שבסוף המקובלים יגדלו להיות אפסים, וחננות-העל ישלטו בעולם וירוויחו מיליונים.

     

    החלק הכי גרוע בחיי החברה בתיכון הוא התבניות שאנשים יוצקים את עצמם לתוכן. האימואים שלובשים רק שחור, אלה שאוהבים רגאיי ולא התקלחו כבר שנתיים, הפאנקיסטים (הנדירים, כי בכל זאת עברו איזה ארבעה עשורים מאז הסקס פיסטולס), הצופיפניקים. מבחינתי, המשותף לכל אלה הוא שהם ראויים למידה שווה של לעג. הרי אפשר להיות ספורטאי ולא להיות אידיוט, אפשר להיות גאון במתמטיקה בלי תסמונת אספרגר ואפשר להיות מוזיקאי בלי להיות תימהוני.

     

    בנות בגילי חושבות שהן ימצאו את הסו קולד נשמות תאומות (פחחח) שלהן, אבל הכי קרוב למערכות יחסים שיש לנו זה דושונים בני 15 שזורקים לנו משפטי פתיחה מהקורקינט החשמלי שאבאימא קנו להם אתמול. העניין עם יחסי בנים-בנות בגיל 15 הוא שגם כאן אנחנו יודעים על המציאות רק את מה שמראים לנו בטלוויזיה, וככה זה גם נראה. הילד שמתנהג כמו גבר מתעלל, הילדה שמתנהגת כמו אישה מוכה, הטמבל שחושב שהוא יואן מקגרגור ב"טריינספוטינג", הילדה שמתנהגת כאילו היא בת 38 וזאת ההזדמנות האחרונה שלה לצאת עם מישהו. רק תבניות.

     

    לדור שלי יש עוד מפלט, זה שתמיד מזכירים לנו שההורים שלנו רק חלמו עליו בגילנו: נסיעות לחו"ל. רק שבגילנו אי אפשר לטוס לבד; האפשרויות הן עם ההורים או עם חברים. הסוג הראשון יכול להיות מהנה בהנחה שזאת לא הפלגה לטורקיה על המג'יק וואן, אבל בדיוק כמו ארוחות חג, הנסיעות האלה תמיד נהפכות לסיוט מתמשך. לא בגלל ההורים, כן? בגללנו. החיים בגיל 15 מורכבים מסדרות של דחפים אימתניים, ולא משנה כמה ההורים משוכנעים שלבלות איתנו שבועיים רצופים יהיה כיף ענק ובדיוק מה שהמשפחה הזאת צריכה, בסוף הם מגלים שממש לא.

     

    באופן אישי אני חושבת שחו"ל עם חברים זה עוד יותר גרוע. בהתחלה נראה מלהיב לנסוע לבד ולעשות מה שרוצים - למרות ששוב, במציאות לא קורה כלום - אבל אז אנחנו נזכרים כמה שהחברים שלנו בלתי נסבלים. נוסעים ביחד, מנסים להתאבד, מנסים להרוג אחד את השני, חוזרים ומבטיחים לא לראות אחד את השני לעולם. תוך שלושה ימים שוכחים את הלקח וחוזרים על אותה טעות שוב ושוב ושוב, עד שבסוף מתים.

     

    מה שאני מנסה להגיד זה ששום דבר מעניין לא קורה בתיכון. רק המון דרמה מדומה וסיפורים שחוזרים על עצמם. סדר היום של תיכוניסט ממוצע, מאוד ממוצע, מורכב מבית ספר, משנ"צ ומרביצה ממושכת. אני לא יודעת מה מעייף כל כך אם כל מה שהרוב עושים זה לשחק קנדי קראש ולהתלונן, אבל לא משנה.

     

    אחרי יותר מדי זמן במערכת החינוך, כולנו רק מתים לעוף משם. אנחנו שונאים לקום מוקדם, שונאים חובות ללימודים ושונאים את בית הספר. אנחנו ממשיכים לבוא לשם לא בגלל ההבנה העמוקה שזה הדבר הנכון לעשות והדרך ההכרחית להמשך חיינו, אלא כי שם החברים שלנו נמצאים. ואחרי סיום הלימודים גם הם לא יהיו.

     

    ילדים שלא הולכים לבית הספר הבינו משהו. הם הבינו שההפחדה היא שקר. הורים עקשנים או אפילו "קצין ביקור סדיר" שאמור להקים אותם מהמיטה אל הכיתה לא יגרמו להם לשנות את דעתם. הם החליטו שהם לא קונים את ההפחדה אלא נלחמים בה. שוחד ועוד הפחדות לא יעזרו כי הם הבינו שהמערכת חסרת אונים נגדם וההורים שלהם לא יכולים להכריח אותם. אם הם לא רוצים ללכת, אף אחד לא יוכל לגרור אותם לבית הספר. להילחם בילדים שלא הולכים לבית הספר זה קרב אבוד. אולי במקום זה כדאי לתהות מה עושה אותם לאומללים כל כך שהם החליטו להילחם בתקיפות כזאת.

     

    הדור שלי ביוב. אנחנו יודעים את זה, ההורים שלנו מכחישים את זה והמורים שלנו בוכים על זה. אנחנו מטומטמים כי אנחנו חושבים שככה הגיל הזה אמור להיראות. המדיה אמרה לנו שכך יהיה, אז אנחנו חושבים שמסיבות בריכה זה לגיטימי, חושבים שקנייה ווסט הוא אמן לגיטימי, חושבים שאנחנו בעצם נורא עמוקים ופשוט לא מבינים אותנו. אנחנו נעים בין הביטחון שאנחנו השיט ובין "אלוהים אדירים, אני אהיה כישלון כל-כך גדול שאפילו לריאליטי לא יקבלו אותי".

     

    בכל סוף שבוע מכה בנו ההבנה ששום דבר מרגש לא עומד לקרות בחיים שלנו. אין לנו כוח לחברים המשעממים שלנו, אין לנו כוח לסבול את עצמנו ובטח שאין לנו כוח להורים שלנו ולתחושת המסכנות הפרטית שלהם. החיים של כולנו די גנריים, והשיטות האידיוטיות שבעזרתן מנסים לשבור את השעמום הקיומי הזה מגוחכות, כי מה כבר אפשר לעשות. אנחנו הולכים לאימוני הכנה לצבא כי הם מספקים הפוגה מהשגרה, לא כי נהיינו ציונים כאלה גדולים. אנחנו ממשיכים ללכת לתנועות נוער למרות שזה פתטי ו-1953 כבר נגמרה, כי אין לנו שום דבר אחר לעשות עם החיים שלנו. עננת הכלום התמידית שנמצאת מעל הראש שלנו מרסקת אותנו.

     


     

    הציפייה שמשהו מעניין יקרה נמצאת שם כל הזמן, ושום דבר לא קורה. בינתיים כולנו יושבים ומחכים לאיזה וואו שכנראה לא יגיע אף פעם, אבל לפחות עכשיו אפשר להתחיל לחפש את המר"ן הבא. אולי אפילו יעשו ריאליטי.

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "הדור שלי ביוב"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הישיבון
    מומלצים