פעם חשבתי שבן זוגי חייב להיות מושלם

עשרים דקות לתוך השיחה שלנו, כשאני כרגיל עסוק בדיבור בלתי פוסק על עצמי ועל השבוע האחרון שלי, היא עוצרת אותי, ואני מבין באותו הרגע שמשהו קרה, כי היא אף פעם לא עצרה אותי ככה, לא בכל השנה האחרונה שאני והיא נפגשים.

"תן לי לשאול אותך משהו" היא אומרת בשקט האופייני שלה - 'אני שומעת אותך מדבר ואני שואלת את עצמי אם עדיין צריך להמשיך בטיפול". רגע אחרי שהבנתי מה היא בעצם אומרת, התפשט לי חיוך גדול על הפנים, כי בדיוק כמו כל הדברים האחרים שקרו לנו בשנה האחרונה, גם הפעם היא הצליחה להקדים אותי בחצי שנייה, וגם הפעם לא זכרתי אם כבר דיברנו על זה בקול רם בעבר או ששוב היא הצליחה לקרוא לי את המחשבות כמו תמיד.

לפרוק את הכאב

הגעתי אליה לפני שנה בדיוק. התובנה שאני חייב ללכת לטיפול פסיכולוגי הכתה בי דווקא באמצע בטיול בניו יורק. אני זוכר את עצמי יושב שם בטיימס סקוור, עטוף במעיל, מת מקור, כשדמעות שוטפות לי את הלחיים בלי הפסקה.

לרגע אחד הצלחתי להסתכל על עצמי מבחוץ, וראיתי בחור בן 28 יושב במרכז העולם, עם כל כך הרבה אפשרויות ודברים לעשות, שפשוט יושב על ספסל ובוכה כי כואב לו להיות לבד. שם, באותו רגע עלוב ומכונן, קיבלתי החלטה שכשאחזור לארץ אני חייב שמישהו יעזור לי לפרוק את הכאב.

למרות שבפגישה הראשונה (ועוד רבות אחריה) היו דקות ארוכות בהן לא הפסקתי לבכות, אני עדיין מאמין שלא הגעתי אליה אדם מרוסק בלי תקווה לשינוי. במבט לאחור אני רואה כמה מוכן הגעתי. כמה רציתי לקחת שליטה על החיים. כמה רציתי להשתנות. כמה הייתי מלא מוטיבציה להבין ולהכיר את עצמי, ולבכות את הרע החוצה. ואין ספק, גיליתי הרבה ובכיתי הרבה.

אחרי שנה של טיפול פסיכולוגי, הגעתי למצב שהבנתי מהם כל הדברים הדפוקים שיש בי. הבנתי שאני תמיד מחפש בבן הזוג שלי משהו מושלם שלא באמת קיים. שאני חייב להיות מושלם. שאני והוא חייבים - פשוט חייבים - להיות מושלמים ביחד. הבנתי כמה אני פוסל בגלל זה. כמה אני מפחד להראות את האני האמיתי בקשר, כמה אני מטשטש את עצמי כדי למצוא חן בעיניהם. שכבר מהשיחה הראשונה איתם אני לא באמת קיים, שהפכתי להיות מראה שלהם, כדי שאני אמצא חן בעיניהם.

וכך, במשך שנה שלמה הייתי צריך למצוא את עצמי, קליפה אחרי קליפה, ובעיקר נאלצתי למצוא דרכים לבטא ולהסביר את עצמי, להגיד בקול רם את הרצונות שלי - וללמוד איך להיות אנוכי בלי להיות אגואיסט. ועכשיו, שנה אחרי, אני יכול לומר שאני אחד מאותם אנשים שעברו שנה של טיפול, והפסיכולוגית שלהם אומרת שהם כבר בסדר, שהם יכולים להתמודד לבד, לצאת לעולם הגדול ולהוריד את גלגלי העזר.

פתאום אני קולט שגם זה הינו שלב חשוב בטיפול. התמודדות הזאת בתקופה שאחרי. ההבנה שאני לא הולך יותר בימי שלישי להיכנס לחדר המוגן הזה שבו אפשר להגיד הכל בקול רם ולהישאר בחיים. זה הזמן שלי להוכיח לה ולי שאני ראוי לאמון הזה. שאני יכול להיות שם לבד. שאני מסוגל סוף סוף להתמודד. ורק זה כבר מחזק אותי. העובדה שהיא רואה בי משהו שלם, בריא, טוב.

אני חייב להודות שאני מתרגש, אבל גם קצת מפחד. אני מרגיש את ההבדל בין האדם המפוחד שהייתי אז למי שאני היום, ועדיין - כשאני אצא ממנה בפעם האחרונה בשבוע הבא, אני כבר אהיה אסף אחר. אני חייב להיות. אני כבר לא יכול להיות אסף הבודד שלא מאמין בעצמו. עברתי דרך ארוכה מאוד כדי להיפרד ממנו ואני מאמין שהגיעה העת לומר לו להתראות.

לא לשכוח את האריה

אבל לרגע עולה במוחי המחשבה - מי אני בלי הבדידות? בלי העצב? בלי הפחד? מי אני בעצם בלי כל מה שעיצב אותי עד כה בחיי? כשחושבים על זה - למי הפך האריה מארץ עוץ אחרי שהקוסם נתן לו מדלייה והפך אותו מאריה פחדן לאריה אמיץ? איך פתאום אחרי חיים שלמים בלי אומץ ועם רעד תמידי בברכיים, האריה היה צריך לקום בבוקר שלמחרת ולהיות מישהו אמיץ או חכם או נאהב?

אם יש משהו שהבנתי במהלך השנה האחרונה, הוא שאנחנו לא יכולים למחוק את עצמנו, ולהתחיל הכל מחדש, ושלכל מקום שאנחנו הולכים אנחנו לוקחים את עצמנו, עם כל מה שעברנו בחיים. אז אני רוצה להאמין שבבוקר למחרת, כשהאריה קם, הוא שם את המדליה עמוק בתוך התיק, ופשוט יצא להתמודד עם העולם. ודווקא אותה מדלייה הזכירה לו מי הוא היה, הרבה יותר מאשר מי הוא היום.

כך הוא לא שוכח שפעם הוא היה אריה חסר ביטחון, אלא זוכר כמה קשה היה לו פעם, ואיזה מסע הוא היה צריך לעבור כדי להיות האריה החזק והמאושר שהוא היום, ושדווקא אותו מסע הפך אותו לאריה חזק יותר מכל האריות האחרים שיש שם בחוץ. ואם לפעמים הוא שוכח את זה, אפילו לרגע קטן, תמיד יש לו את המדלייה שהוא קיבל מהקוסם שתזכיר לו.

בואו להיות חברים שלנו בפייסבוק