שתף קטע נבחר

ובכן, שוויון בישראל הוא עניין מסובך

אז לא נתנו לאתיופית לתרום דם, אז מה? הם מביאים מחלות. והרוסים? זונות. והערבים? בוגדים. וההומואים? מגעילים. הרי בישראל מעולם לא לימדו אותנו אחרת, אז כמובן שזה ייראה לנו טבעי. אפשר לקוות לשינוי, אבל זה לא יקרה

חברת כנסת ממוצא אתיופי לא יכולה לתרום דם. ילדים של הומואים לא זכאים ליהנות מהנחות במס על שכר הוריהם כי הוריהם הומואים. בבתי הספר לחינוך מיוחד ובבתי החולים לחולי נפש שיעורם של יוצאי אתיופיה ויוצאי ברית המועצות לשעבר גבוה בהרבה משיעורם בכלל האוכלוסייה. אין חבר ערבי בדירקטוריון של חברת חשמל. קצבת הזקנה וקצבות הנכות לא מאפשרות קיום בכבוד. רק שלוש נשים הן ראשות עיר בישראל ונורא קשה לחרדיות למצוא עבודה.

 

פרשת תרומת הדם בכנסת - הכתבות ב-ynet:

 

אוסף העובדות המבהיל הזה לא מציב שום תמרור אזהרה מול אפם של רוב אזרחי ישראל. לכל היותר הם התעכבו כמה דקות על הכותרת שלפיה ח"כ פנינה תמנו שטה ביקשה לתרום דם ואמרו לה, לא בישראל, את הרי אתיופית, וכבר אני יכולה לתאר לעצמי שרבים יאמרו, טוב, האתיופים מביאים מחלות. והרוסים? זונות. והערבים? בוגדים. וההומואים? מגעילים. והחרדים? טפילים. יאמרו וירחצו בצדקתם, בחברה שבה אפליה על רקע השתייכות אתנית ומגדר ומגזר ולשון ומעמד כלכלי ואורח חיים דתי הפכה לנורמה.

 

כן, נורמה. לא מקרים חריגים שיבואו על תיקונם, לא כותרות ראשיות – אלא אם כן מדובר בפוליטיקה של הדם. והדם, תסלחו לי על הדימוי הצולע, אף שהוא דרמטי ומעורר יצרים – הדם הוא רק קצה הקרחון.

 

שוויון? למי יש כוח

המכנה המשותף לדוגמאות שלעיל, שרק לכאורה לא קשורות זו לזו, הוא פגיעה חמורה, חסרת הצדקה כלשהי, בעקרון השוויון. ואם הפיוזים שלכם לא קפצו עד כה, סימן שכמו רוב האזרחים בישראל, אין לכם מושג מהו שוויון ומכוח מה הוא כל כך חשוב ומדוע.

 

האמת, אתם לא אשמים. לא שיננו לכם מכיתה א' שכל האזרחים בישראל אמורים להיות שווי זכויות, מן הטעם הפשוט שהם לא. לא לימדו אתכם, בשעה השביעית והמנומנמת בחטיבה, בשיעורי האזרחות שבהם כולם מנקרים ומתים לשמוע צלצול גואל, ששוויון איננו חלוקה זהה של העוגה לפרוסות זהות, אלא משהו שונה לגמרי. ובמסגרת מחויבותכם למעורבות חברתית ולכסת"ח ערכי של משרד החינוך בתיכון, לא לימדו אתכם להילחם על שוויון. וכשיצאתם לעולם והייתם לבוגרים, כבר לא היה לכם זמן וכוח לברר.

 

שוויון זכויות איננו שוויון מתמטי וגם לא זהות של תאומים. זה עקרון מופשט שעומד בבסיסה של כל דמוקרטיה אמיתית, אותה שיטת משטר שמאמינה שכל בני האדם נולדו שווים בזכויותיהם, ומדינה דמוקרטית היא ההסדר החברתי היחיד שיכול להבטיח להם את הזכויות הללו.

 

לא, רץ המרתון שיקבל תמיכה של המדינה כספורטאי מצטיין איננו זהה לילד שכל חייו יחיה בכסא גלגלים, אבל שניהם זקוקים לסיוע של המדינה כדי לממש את הפוטנציאל האנושי שלהם, כדי לחיות חיים של כבוד, כדי לא להיות מודרים ונחותים מאחרים, אזרחים כמוהם.

הפגנת בעי מוגבלויות מול הכנסת. נלחמים בטחנות רוח (צילום: אלי מנדלבאום ) (צילום: אלי מנדלבאום )
הפגנת בעי מוגבלויות מול הכנסת. נלחמים בטחנות רוח(צילום: אלי מנדלבאום )

מהתאמות לילדים עם לקויות למידה במסגרת מערכת החינוך ועד לתמיכה בעולים חדשים, ממימון של אוניברסיטאות ועד למועדוני יום לקשישים עם דמנציה – המדינה, כמי שממונה מטעם האזרחים על רווחתם של האזרחים, קמה לא רק כדי לגונן עליהם מפני האיום האיראני. המדינה נועדה להגן על כולנו מפני האיום הממשי, היומיומי, של החיים בג'ונגל שבו כל דאלים גבר, כל בעל מאה הוא בעל דעה וכל אדם לאדם זאב.

 

מדינה מתוקנת? אנחנו?

ומה עם החובות? תרטנו. יש מגזרים שלא נושאים בנטל. חרדים, ערבים, למה מגיע להם? ובכן, גם כאן פועל עיקרון האי-שוויון השורר בכל פינה בישראל, רק להיפך. קומבינות פוליטיות כאלה ואחרות, חוקיות לגמרי בשעה שנעשו, הרחיקו את המשטרה הצבאית מבתיהם של אברכים. מבוכה בת עשרות שנים ודשדוש ממשלתי מכוון מונע הטלת חובת שירות אזרחי על אזרחי ישראל הערבים.

 

מי שדורש מאלה ומאלה לשאת בנטל, צריך ליזום חוק שוויוני – בשוויון מהותי ולא מתמטי – שאכן יטיל עליהם חובות אזרח. עד אז, אי אפשר למנוע מהם זכויות אזרח. ובכל זאת, ישראל הרשמית מצליחה להפלות את אזרחיה הערבים בחינוך, בשוויון הזדמנויות בעבודה במשרדים ממשלתיים, בשירותי בריאות ובשירותי בנקאות ובתקצוב ובתכנון בנייה.

שר החינוך שי פירון. השינוי כבר לא יקרה (קרדיט: מוקי שוורץ) (קרדיט: מוקי שוורץ)
שר החינוך שי פירון. השינוי כבר לא יקרה(קרדיט: מוקי שוורץ)

בכל פינה של ישראל הרשמית שתגיעו אליה תמצאו גם אי שוויון זועק לשמיים וגם חוסר מודעות מבהיל של בירוקרטים לעקרון השוויון. השבוע בכנסת, ביום זכויות האדם, הקדישו את הדיונים לזכויות של אנשים עם מוגבלויות. בכל אחד מתחומי החיים שהמדינה אחראית עליהם הם מופלים לרעה.

הם לא זוכים להזדמנות שווה ונלחמים גם במוגבלות וגם בטחנות הרוח הבלתי נראות של הבירוקרטיה הישראלית.

 

המלחמה הזאת, במדינה מתוקנת, מיותרת לגמרי. אפשר פשוט לחיות. בהתחשב בעובדה שמחר בבוקר כל אחד מאיתנו יכול להיות קורבן למחלה קשה או לתאונת דרכים שסופה נכות – אי השוויון הזה צריך לעורר בכולנו פחד וזעם ונכונות לפעולה, אבל זה לא קורה.

 

למה, תשאלו. ובכן, שוויון זה עניין מסובך. כל כך מסובך, עד שבמדינות ה–OECD שאנחנו אוהבים להידמות להן, ובפרלמנט האירופי ובאו"ם, יש שלל גופים, ועדות, נציבים ואחראים על הטמעת עקרון השוויון בתחומי חיים רבים ושונים זה מזה כמו מגדר, עבודה, לימודים, מוגבלויות וכל מה שתרצו. אצלנו אין אפילו פקיד ממשלתי אחד שזה תפקידו בחיים.

 

ברור שאסיים בקריאה למשרד החינוך להפוך את "האחר הוא אני" לעקרון מנחה לאורך כל שנות הלימודים, אבל זה לא יקרה. ברור שהזעם האזרחי גואה בי לנוכח העוול שנעשה על בסיס יום יומי ליוצאי אתיופיה, עוד לפני שהם תורמים דם. אבל כדי שלא נשכח את הכותרת הזו, וכדי שהיא תהפוך לנחלת העבר, נחוצה לישראל נציבות לענייני שוויון אזרחי. כזו שתאסוף אליה את כל האפליות והעוולות, ההתעמרויות וההשפלות – ותתחיל בתיקון למען כולנו. אם רוצים, אפשר להתחיל בדם – ומשם לעבור לאדם באשר הוא אדם.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
ח"כ פנינה תמנו שטה מנסה לתרום דם. הפוליטיקה של הדם
צילום: גבי מנשה
אריאנה מלמד
מומלצים